תורת הרב קוק מתגלה מחדש

ברגע שיצא הספר 'קבלת הראי"ה' היו כל ראשי הישיבות צריכים להורות לסגור את ספרי הרב קוק, ולנעול את הארונות על מסגר ובריח. מי שרוצה ללמוד את תורת הרב, צריך מעתה ללמוד קודם את 'קבלת הראי"ה'. ורק אחר כך אפשר לחזור ולפתוח את הספרים.

כי תורת הרב קוק נחלקת לשתי תקופות. לפני הדפסת הספר 'קבלת הראי"ה', ואחרי ההדפסה. משמעותה ואופיה של תורת הרב מתהפכות כעת לחלוטין, באופן כה מדהים, שקשה למצוא דוגמתו בכלל בתחום הספרות, בוודאי שאין לו אח ורע בספרות התורנית. שמונים שנה לאחר פטירת הרב, לראשונה אנו מתחילים להבין את הסוד הגדול, למה התכוון המשורר.

'קבלת הראי"ה' זה לא בונוס. זה ספר חובה פשוטו כמשמעו לכל מי שמחזיק בביתו את ספרי הרב קוק. זה חיבור היסטורי שהופך לחלוטין, בצורה שאין לה תקדים וגם כנראה לא יהיה לה, את כל תורת הרב. וכשאני אומר "כל" אני מתכוון כפשוטו, לכל אלפי כתביו של הרב: קבצים, חיבורים, מאמרים, אגרות, אולי אפילו שירים. אני מתכוון גם להרבה מהפרויקטים שהרב הקים ובהם עסק כל חייו, למעשה הם מושתתים על כתביו, וממילא מקבלים גם הם אור חדש לחלוטין.

הרב קוק בחו"ל הוא רב סטנדרטי, מסביר הרב אביב"י. הוא כותב עשיר, שמסתמך על מקורות רבים בנגלה ובנסתר, אך רק כשהוא עולה ארצה חלה המהפכה האדירה. ברגע שהוא דורך על אדמת יפו, המחשבה שלו מתהפכת, מרגע זה הכתיבה שלו היא קבלית. הוא כותב תורה בצורה של ספרות ושירה, ולמעשה הוא מתאר את האצילות. כל השפה שלו היא בעצם קבלית, שמסתתרת ב"שפת הכינויים", בה נהגו המקובלים כמו הרמח"ל. גם השירתיות של הרב מזכירה את השירתיות של המקובלים, ולאו דוקא את הסגנון הספרותי של דורו, כפי שחשבנו עד היום. לפחות לא רק אותו.

אני עומד מול ארבעת הכרכים הענקיים של קבלת הראי"ה, ומשתאה מגודל העבודה שהושקעה בהם. עבודה מדהימה, ענקית מכל הבחינות. לא רק הרעיון העצום והמהפכני העומד מאחורי החיבור, שעד היום אף אחד מתלמידי הרב (גם הקרובים ביותר) לא עמד עליו עד שהגיע הרב אביבי. אלא אני נפעם גם מצורת העבודה השיטתית, המסודרת, המפורטת, הנהירה, המאורגנת להפליא.

הרב מאיר בר אילן היה אומר שכתבי הרב נראים מלאי שירה ומליצה, אך למעשה כל מילה שם מדוקדקת ונצרכת. בישיבות גדלנו על הכיוון הזה, וישנם רבנים ידועים שאכן אוהבים לדקדק בכל מילה בכתבי הרב. נכחתי בשיעורים מעטים כאלה, ובוודאי יש כאן ת"ח שגדלו שנים בבתי מדרש כאלה. אבל מה רב ההבדל בין אותה דייקנות, לקריאתו של הרב אביב"י… נכון, אין ספק שהרב התבסס על מקורות תורניים רבים, בכל שטחי התורה, ועל כן הדייקנים והסבלניים יוכלו למצוא עושר גדול הצפון בכתביו, עם רמיזות למקורות רבים. אבל העיקר חסר היה מן הספר, עד שבא הרב אביבי, והציג את היסוד של כל שיטת הרב – האצילות.

יש איגרת נדירה של הרב, שכמדומני נדפסה לראשונה בצורתה המלאה בספרי 'אור יקרות', בה הרב כותב כך: "בחוברותי לא אמרתי שום דבר מדעתי והם כולם דברי אלוקים חיים (ש)חצבתים מיסודי דברי חז"ל והקבלה האמתית". מקובל גם להגיד בשם הרב זצ"ל, שלכל חידושיו יש מקור באר"י. עד היום תפסתי את זה בצורה כזו, שרבים מחידושיו של הרב יש להם מקור בתורת הקבלה. אבל היום אני מתחיל להבין שתורת הרב היא פירוש חדש לתורת הקבלה. הרב רצה להלביש את הקבלה, לתת לה משמעות חדשה, להעניק לה רלוונטיות לדורנו, דור הגאולה. לכן כל תורת הרב היא בעצם קבלה, גם אם בשפה של שירה וספרות, כפי שנהגו הרמח"ל ואחרים (הרב אביבי מרחיב בכך בספרו).

התחושה שלי, בעקבות קריאת הכרך הראשון, היא של פחד ויראה. פתאום אני מפחד לגשת אל ספרי הרב. עד היום הייתי נהנה לפתוח ולעיין פה ושם בכתביו, להתבשם ולהתענג מהשפה, מהאווירה, מהתוכן. עכשיו אני מרגיש מובך לעשות זאת. הרב מדבר על עולמות שאין לי בכלל תפיסה בהם. אני לא מתכוון לרתיעה המרכזניקית מכתבי הרב בגלל שהם מיועדים לצדיקים בלבד משיעור ז' ומעלה, אלא לכך שלא בטוח שיש מישהו בעולם (חוץ משנים שלושה אנשים, והרב אביבי בראשם) שיכולים בכלל להבין את הרב.

ומתוך כך דמותו של הרב נראית לי עתה עצובה, מאוכזבת. גם המקורבים אליו ביותר, כמו הרב הנזיר, ובנו הרצי"ה, הרב חרל"פ, לכאורה, עם דגש ענק על הלכאורה (כי זה כל כך תמוה ומוזר) לא ירדו לסוף דעתו. הרב הנזיר מספר שהוא ניגש אל הרב בתמיהה, האם יש שיטה בכתביו, או שמדובר באוסף תובנות והגיגים. זאת בעקבות קריאתו במאמר של המשורר י"צ רימון. הרב זצ"ל עונה לו, כן, יש שיטה. ולא מפרט מהי. הרב הנזיר מחליט מהי השיטה, ועורך את אורות הקודש. הוא מתייעץ עם הרב כל הזמן על כל נקודה ועניין, והרב מדריך אותו. אבל לכאורה לא זו השיטה. כלומר, מבחינה פילוסופית ומחשבתית כן, אבל עיקר תורת הרב, לפי הרב אביבי, היא בכלל לא הפילוסופיה והמחשבה… אלא האצילות, תורת הקבלה.

אני מרגיש שבעצם כל תורת הרב פוספסה עד היום, בכך שנתפסה כ'מחשבה', ואילו בצד הקבלי, שהוא העיקרי בה, לא הבחנו.

כשהרב מפרסם את חוברותיו הראשונות ביפו, אדר היקר, עקבי הצאן, וכו', הן מתקבלות בברכה רבה. הציבור בארץ מתלהב מהן מאוד, כפי שאפשר לראות בעיתונות התקופה (חלק מהתגובות מובאות אצל אביבי). אבל בתקופת ירושלים, כשהוא מדפיס את 'אורות', מתחילה התנגדות חריפה לתורת הרב, שנמשכת למעשה עד היום. ההתנגדות החרדית לתורת הרב, שעד היום לא מכניסים את ספריו בישיבות החרדיות, מבוססת כולה על התפיסה הישנה, שהרב קוק בא לחדש פילוסופיה חדשה, הרב קוק זה "מחשבה". ברגע שאנחנו טוענים שהרב קוק זה קבלה, כל ההתנגדות ההשקפתית מתערערת. כבר אי אפשר לצטט מקורות מ'אמונה וביטחון' או מ'ויואל משה' נגד הרב קוק… מדובר בשדה חדש שלרוב ההוגים החרדיים לא התיימרו לעסוק בו. כל דעותיו והשקפותיו של הרב קוק נבעו היישר מתוך תורת הקבלה. כל ספר 'אורות', עם כל הפסקאות הרדיקליות כמו "ההתעמלות של צעירי ישראל", זה פירוש לקבלת האר"י. נכון, אפשר עדיין לחלוק על הפרשנות, להציע פירוש שונה, אבל זו מחלוקת שיכולה להערך רק בין מקובלים עליונים בסדר גודל של הרב קוק וה'לשם' (שאכן היו ביניהם מחלוקות עם כל האהבה וההערכה ההדדית).

ההתנגדות האידיאולוגית בישיבות החרדיות לתורת הרב קוק היא כל כך מקובעת שאני לא תולה תקווה בספר החדש שיצליח להעיר שם משהו, או לפתוח דיון, ובכל זאת היה מעניין אותי לראות את תגובתם של "גדולי ההשקפה" החרדיים למול הספר החדש.

החידוש הגיע מבחוץ

מה שמדהים, או מביך (תלוי את מי שואלים) בסיפור הזה, זה שהרב אביב"י לא הגיע אלינו מתוך הר המור או מרכז הרב. אלא מבחוץ לעולם הזה. מתוך עולם של מחקר וקבלה. שני תחומים שקצת זרים לעולם הישיבות… (ועל דא קא בכינא, ואולי גם מרן הרב).

וזה דבר מוזר מאוד, איך כל הת"ח הגאונים והצדיקים שלומדים במשך שנים את תורת הרב, מפי רבם וכו' עד הרצי"ה קוק, בנו יחידו של מרן הרב, כל אלו לא עמדו על סודה של תורת הרב.
אבל המוזרות לא יכולה לדחות את טענתו האלימתא של הרב אביבי. כל מי שמעלעל אפילו בכמה דפים בספרו, מבין מיד שזוהי האמת הפשוטה, הישרה, החזקה, גם אם עד היום אותם תלמידיו הנאמנים והמקורבים ביותר של מרן הרב לא הכירו אותה כלל.

[כשלעצמי, אני יודע שהחידושים המופלגים והמשמעותיים והאמיתיים ביותר בקריאת כתבי הקודש, הגיעו לא פעם (ואולי תמיד?) מבחוץ. אופן הקריאה הנכונה בספר תהילים, למשל, הגיע מחוץ לבית המדרש, כידוע. אריה לודוויג שטראוס, איש 'הפועל הצעיר'… אלפי שנים ת"ח מופלגים התייגעו להבין את דברי דוד המלך, עד שהגיע איש פשוט והסיר את הלוט. עד כמה שהדבר מוזר בתכלית. וזה ממש כמו הסוגיה דנן].

[ואפשר להביא גם דוגמה פחות קיצונית. דרך הקריאה והלימוד של 'ליקוטי מוהר"ן', כפי שהיתה מקובלת במשך עשרות שנים, עד שהגיעה שיטת 'מסילת הקשרים', שבמובן מסוים הפכה הכל].

*

הרב אביבי מוכיח בכמה פסקאות באורות הקודש, שהעריכה שנעשתה בהן על ידי הרב הנזיר, פגמה בכוונה המקורית של הרב זצ"ל. במקור, בשמונה קבצים, הפסקה מכוונת כנגד הספירות. יש לה משמעות קבלית חשובה. ב'אורות הקודש', כשהיא ערוכה, היא מאבדת את משמעותה הקבלית, וניתנת לה משמעות "מחשבתית" בלבד. האם מעבר זה הוא על דעת מרן הרב עצמו? האם אפשר לומר שהוא לא סמך על הנזיר? שאלות מצוינות, שאין עליהן תשובה ברורה. מוזר מאוד.

[אגב תמיד הרגשתי בעיה מסוימת (עם הכבוד העצום לרב הנזיר) ב'אורות הקודש'. למדו אותנו ש'שמונה קבצים' זה ספר לא ערוך, ולכן הרצי"ה והנזיר טרחו לערוך ולסדר. אבל מי שפותח את הקבצים מגלה להפתעתו שזה לא שכל פסקה מדברת על נושא אחר, אלא יש רצפים של פסקאות (ואשרי מי שידפיס מחדש את הקבצים עם כותרת לכל רצף, כמו שעשו ב'צדקת הצדיק'). כך שבעצם הדברים כן מסודרים להפליא. ואם יש פסקה שאינה שייכת לרצף, אז היא עולם שלם בפני עצמה, ואין צורך לשייך אותה למקום אחר. וממילא כאשר נחתכת פסקה מתוך הרצף, ומושמת ב'אורות הקודש', לפעמים (רואים זאת בחוש) אי אפשר להבין בכלל על מה הרב מדבר ובאיזה הקשר, ורק כשפותחים את המקור, בשמונה קבצים, אפשר להבין זאת…]

הרב אביבי מציג את 'מילון הראי"ה', וכולנו נזכרים מיד ב'מילון הראי"ה' עב הכרס שהכין ביגיעה הרב יוסף קלנר. קטונתי מאוד מלהבין הן אותו והן אותו, אבל נדמה לי שכאן, בביטוי הזה, מתמצית החתירה העמוקה תחת כל הבנת תורת הרב עד היום.

אבל כל השאלות הטובות הללו מתגמדות נוכח השאלה החזקה, ולטעמי גם הכואבת והמייסרת ביותר:

*למה הרב זצ"ל עצמו לא גילה לאף אחד מאנשי סודו את מהות תורתו?

*למה הרב זצ"ל יצר את הרושם המוטעה שתורתו הינה פילוסופית, ולא קבלית?

*למה הרב זצ"ל לא גילה לרב הנזיר את מה שמגלה בעצמו, שמונים שנה אחר כך, הרב יוסי אביב"י?

אני עדיין לא יודע לנסח את מסקנותיי בינתיים, אבל הכיוון הוא שיש כאן שני מבטים ורבדים בתורת הרב, ושניהם נכונים. ולכן הרב נתן רשות להבין בדבריו את הרובד הגלוי, כי גם הוא אמת לאמיתה. ולכן אפשר להמשיך ללמוד את כתבי הרב כמו שהורגלנו. אבל בשאיפה להבין גם את העומק הסודי שטמון בהם.