ר' דוב מילשטיין ובניו
ב'מקור ראשון' התפרסם השבת מאמר מרתק וחשוב על זהותם של "הבנים האבודים" באגרות הראי"ה.
המחבר, הרב ארי שבט, עוסק בסיפור שמוכר לכל הלומדים את האגרות, בדבר בניו החילונים של ר' דובער מילשטיין. הסיפור היה כך: האדמו"ר מפוריסוב ייעץ למילשטיין להתרחק מבניו שסרו מדרך התורה, ואילו הרב קוק שידל אותו להמשיך ולשמור על קשר חם עם בניו, הן כי כך ראוי מצד יחס אב לבניו, והן מפני שרק כך יש סיכוי שברבות הימים הם ישובו בתשובה, לחיק עם ישראל.
רוב לומדי האגרות תהו לעצמם עד היום מה קרה, איפוא, בסופו של סיפור. האם יחס האהבה שהראה מילשטיין לבניו אכן עזר? האם חזרו הבנים בתשובה? ובעצם השאלה היא כללית ועקרוית יותר: האם טענתו של הרב קוק בדבר "אהבת ישראל", שעיקרה טמון באיגרות אלו, אכן התבררה כנכונה במבחן המציאות?
הם חזרו בתשובה או לא?
נתחיל מהסוף. "הבנים שבו לגבולם?" שואלת כותרת מאמרו של הרב שבט. ובכן, מסקנתו היא שהם לא חזרו בתשובה.
הרב שבט נמנע מלציין זאת בפירוש, כנראה מפאת כבודו של הרב קוק. אני כשלעצמי לא רואה בכך פחיתות. אין צורך להסתיר את העובדה המביכה – לכאורה (ומיד אראה שלא כך פני הדברים), שהרב קוק טעה בדבריו על 'אהבת ישראל'. "האמת איננה ביישנית ואיננה פחדנית", לימד אותנו הרב (וזה מתקשר אצלי למאמרו הנפלא של הרב אברהם סתיו באותו גיליון, על הרב קוק, שאקדיש לו פוסט בפני עצמו).
אבל בכוונה כתבתי "לכאורה". האם באמת אותם בנים שובבים לא שבו? האם הרב קוק, שכל כך היה בטוח שהבנים ישובו בזכות האהבה, טעה ובגדול?
אשוב לתחילת הסיפור.
כפי שמתאר הרב שבט, לרב מילשטיין היו שלושה בנים, הבכור חיים זאב היה חרדי, והשניים האחרים, נפתלי ושמואל, סרו מן הדרך. הרב שבט גם מספר בהרחבה על גלגוליהם של שני הבנים הרחוקים, ומציין כי בן גוריון הציע לבן נפתלי, שנודע כפוליטיקאי מוצלח, לכהן כשר החוץ של מדינת ישראל הצעירה.
עד כאן אני חושב שהכל כבר היה ידוע לחוקרים (כדאי לעיין בחוברת הזכרונות שהוציאה המשפחה במהדורה מצומצמת, שאך בקושי הצלחתי לשים עליה יד לפני חמש שנים, למרות הקשיים שהערימה עליי; וגם בחוברת 'אך טוב וחסד' שחיבר הרב עמיחי כינרתי סביב אגרות הראי"ה לרב מילשטיין, שזכיתי לסייע בעריכתה. אגב: שני מקורות אלו אינם נזכרים במאמר, אולי בגלל הקיצור המחויב במסגרת העיתון, ויתכן ומוזכרים במחקר המקיף שטרם פורסם).
ממילא אני גם תוהה האם יש במאמרו של הרב שבט – בגירסתו זו שלפנינו – חידוש כלשהו בשביל החוקרים, כפי שמבשרת כותרת המשנה: "מחקר חדש חושף את זהותם המפתיעה של הבנים". אם כי ברור שקהל לומדי האגרות, ברובו, נחשף בזכותו לראשונה לסיפור המלא של מילשטיין ובניו.
עדותו של אז"ר
בתחילת מאמרו מביא הרב שבט את הסיפור המאתגר, שממנו הוא התחיל את מחקרו:
"בשנת תרע"א העיד הסופר אז"ר על אחד מהילדים [של מילשטיין] שהגיע לארץ: לימים בא בן אחד של אותו רב לארץ ישראל, ונכנס אל הראי"ה ואמר לו כי אביו הראה לו את מכתבי הראי"ה ופעל עליו פעולה כבירה מאוד, עד שנשתנה לגמרי, והודה לו על זה מעומק לבו".
הרב שבט מעיר על זה: "עדות זו תמוהה, שכן ב1913 מילשטיין עדו מתאונן במכתבו לראי"ה קוק על מרידת ילדיו. לפנינו אפוא חידה: מיהו זה מבניו של רד"מ שאיגרותיו של הראי"ה השפיעו עליו, ובכלל – מה עלה בגורל ילדיו?".
הצעותיו של הרב שבט
מכאן ואילך סוקר הרב שבט את גלגוליו של הבנים שהתרחקו מדרך התורה, שמעולם לא שבו לתורה ומצוות. משום כך, לפי הרב שבט, אין מנוס מלאמץ אחת משתי האפשרויות:
1. חיים זאב- הבכור הדתי, הוא זה שביקר בארץ בשנת תר"ע ואף לו היו ספקות מבחינה דתית. אפשרות זו נדחית על ידי הרב שבט, "כי אין לכך כל זכר בזכרונות רד"מ או אצל בני המשפחה. עוד קשה לתאר שהיה אומר על עצמו שהשתנה לגמרי, שהרי סוף סוף היה נאמן לדרך התורה".
2. הסופר היצירתי אז"ר, שהעריץ את הרב קוק ואף שימש לו מעין "סוכן" שהנגיש את משנתו לחבריו הסופרים מהעלייה השנייה, המציא את הסיפור על אודות "הבן של אותו רב". בהחלט ייתכן שסופר ימציא סיפור המשרת את מגמותיו המוצהרות, ובמיוחד כשעדיו כה רחוקים (האיגרות תתפרסמנה רק כעבור 13 שנה, וגם אז בלי השם "מילשטיין" שנחשף רק כעבור 33 שנה)".
כלומר: שלפנינו המצאה בדיונית של אז"ר. הבנים לא שבו לגבולם. הוא ביקש לשכנע שדרכו של הרב קוק "עובדת" במבחן המציאות, למרות שהוא ידע שהיא לא עובדת. ואם אנסח זאת בלשון שלי, שהרב שבט כמובן נמנע ממנה: אז"ר משקר ביודעין, בכדי לשכנע את חבריו שיתפעלו מהרב קוק.
בעיניי, לא רק שקשה להלום מסקנה זו, לכל מי שמכיר ולו במקצת את אישיותו של אז"ר, שהיתה סמל של עדינות ומוסר, אלא גם לא תואם את דרכו ההיסטוריונית. אכן אז"ר כותב את חיבורו 'כתר תורה' על הרב קוק בסגנון גדוש בהערצה, אבל הכתיבה היא היסטוריונית, בדומה לכל חיבוריו ההיסטוריים האחרים, שגדושים בפרטים קטנים ובדייקנות מרשימה. לפעמים, אגב, הוא מביא גם סיפורים ופרטים היסטוריים ששמע מהרב קוק. עד היום לא שמעתי על פקפוק בנוגע לאחד מחיבוריו ההיסטוריים. האם פה בגלל קושיה כלשהי, חזקה ככל שתהיה, אנחנו צריכים לפקפק בטוהר מעשיו של אז"ר, ובדייקנותו ההיסטורית?
האם אז"ר המציא סיפור שלא היה ולא נברא?
לא זו בלבד, אלא שמסקנת המאמר היא בעצם מרחיקת לכת יותר. אין ספק שכשאז"ר ניגש לכתוב את 'כתר תורה', הוא נמלך תחילה ברב קוק, נשוא הפרסום. ברור לי שהוא הגיש לרב קוק עותק מהחיבור, גם אם לא את הטיוטה – אז את העותק הראשון שנדפס. האם יתכן להעלות על הדעת שאז"ר היה מעז להמציא סיפור שלא נברא, רק בשביל להלל את הרב קוק העניו ואיש האמת?
האם אז בחוגו של הרב קוק אף אחד לא שמע על הסיפור של מילשטיין ובניו, ויכול היה להכחיש את סיפור ההלל על שיבתם של הבנים? מיניה וביה – אם אז"ר שמע על כך, ואף עיין בהעתקי (!) האגרות ששלח הרב למילשטיין – מן הסתם עוד שניים שלושה אנשים קראו אותם, ויכלו להזים את הסיפור שהוא ממציא…
לפי דעתי אי אפשר שהמסקנה תהיה כה פשטנית כפי שמציע הרב שבט, משום שהיא מחייבת מספר הנחות מביכות בייחס לאז"ר, לראי"ה, ואולי גם לאינטלגנציה של הקוראים היפואיים באותה תקופה.
ובכן, מה פתרון התעלומה? איך ניישב את הביוגרפיה של הבנים הסוררים יחד עם הסיפור של אז"ר?
מיד נסביר, אבל לפני כן שתי הקדמות נצרכות.
התעלומה טרם נפתרה
סיפורו של מילשטיין היה ידוע לי כבר לפני שנים, וכפי שציינתי לעיל היו שעסקו בו זה מכבר. בזמנו גם ביקרתי ליד ביתו בבתי ורשה שבירושלים, עד היום כתוב בתיבת הדואר "מילשטיין" – צאצאיו מתגוררים שם. גם יצרתי קשר עם המשפחה בניסיון לפצח את התעלומה שבעקבות עדותו של אז"ר. ובכל זאת לא נמנעתי מלפרסם עד היום את תוצאות מחקרי, מהסיבה שהרגשתי שהתעלומה טרם נפתרה כל צרכה.
למעשה, התעלומה נוצרת כאן מצירוף של שלוש דמויות: הרב קוק, אז"ר ור' דובער מילשטיין. כל אחד מהם הוא עולם בפני עצמו, של נסתר ונגלה.
יכול לבוא חוקר, ולעמת בין עדותו של אז"ר לבין הביוגרפיה של הדמויות הנ"ל, כפי שהוא מכיר, ולסתור את העדות מפני הביוגרפיה. אבל אפשר לבוא בגישה רפויה ומשוחררת, ולומר אחרת. אולי הביוגרפיה המוכרת לנו, אינה הסיפור המלא. אולי חסרים בה פרטים, והם אלו שנזכרים בעדות של אז"ר. תהיה עדיין מלאכה, של התאמת העדות לביוגרפיה, תפירת הזמנים וסידור השמות, אבל השלב הראשון זה לקבל את העדות כמהימנה.
כשאני ניגש למחקר היסטורי, אני יודע שאני לא יודע. שאחרי כל מה שנכתב על הרב קוק, הרב הראשי, האיש אולי הכי נחקר בדורות האחרונים, עדיין יש בו צדדים מכוסים שטרם נחשפו. הנה רק בשנה האחרונה גילינו להפתעתנו את העובדה שלרב קוק היתה בת אהובה ונחמדה שנפטרה בגיל 3. נקל לתאר את השבר הנפשי שנגרם לרב קוק בעקבות האסון… ועם זאת הוא לא נזכר כלל בשום ספר ובשום כתב יד. כלום. גם הרצי"ה, אחיה, לא הזכיר זאת מעולם לתלמידיו. המקורבים ביותר לרב קוק, בתקופת יפו וירושלים, כנראה לא ידעו על השבר שבנפשו. הסיפור הטראגי הועלם ונמחק מההיסטוריה.
נעבור לאז"ר. זקן הסופרים העבריים, גם עליו נכתב המון, ועם זאת יש פרט מאוד מעניין וחשוב בחייו, שכמדומני אף אחד לא יודע בעולם חוץ ממני. שמעתי אותו מבני המשפחה, שציוו עליי שלא לפרסם. כאן אני חושף אותו לראשונה, בעילום שמות ובשינויים קלים: אחד מצאצאיו של אז"ר היה נשוי לצאצא של אחד מתלמידיו המקורבים ביותר של הראי"ה קוק. לאחר תקופה מסוימת הם התגרשו, על רקע תורני, ומכיוון שבאותו דור גירושין היו נדירים מאוד, זה היה נחשב כתם גדול על המשפחה, ולכן מחקו את סיפור הנישואין מההיסטוריה.
יום אחד יבוא חוקר רציני וינסה להבין איזשהו מסמך מצהיב שימצא בארכיונו של אז"ר בו מדובר על מחותנו הנ"ל, יגרד החוקר בפדחתו ויפטיר: כנראה מדובר בהמצאה, או בטעות שורבב שמו של הרב ההוא. הרי לא ידוע מעולם שהוא היה קשור לאז"ר! ומה פתאום הוא נקרא כאן "מחותנו"!
כלומר, כשמתגלה חומר חדש, בין אם זה מסמך, או מסורת משפחתית, או עדות, צריך להיזהר מלהכריז: להד"ם. לפני כן צריך לנסות את כל האופציות האחרות. וגם כאשר אין מנוס מלהכריז "צריך עיון", לא תמיד צריך להכריז זאת… לא בטוח שהרווח גדול על ההפסד.
הצעותיי
אז לפני שאני מכריז "הבנים לא שבו לגבולם", ואז"ר המציא סיפור הלל לרבו הנערץ – תוך שהוא נסמך על שתיקת הרב קוק ביחס להמצאה, ובונה על זה שאף אחד מהקוראים לא יעלה על השקר, אני מעדיף כל מיני פתרונות אחרים. למשל:
1. חיים זאב, הבן החרדי שזכה והיום יש לו מאות צאצאים חרדים, היתה לו תקופה של ריחוק מהדת. והסיבה שהדבר לא נזכר בזכרונות המשפחה היא פשוט בגלל שהמשפחה היא חרדית (כמדומני רובם ככולם חסידי גור) ומה טעם להם להזכיר זאת בחוברת שמיועדת לבני המשפחה… זה לא יועיל בשידוכים ולא יוסיף להם יראת שמים. כמובן גם הדבר לא יתחבר להם עם הרב קוק ושיטתו על "אהבת ישראל" שהוכיחה את עצמה, לאור דברי האדמו"ר מגור, וד"ל.
2. הרב קוק חשב שהאהבה שיראה מילשטיין לבניו תשמור עליהם בגבול ישראל, כלומר שהם יישארו יהודים, וברבות הימים הצאצאים שלהם (ולאו דוקא הם) גם ישובו בתשובה. כמו שהוא כותב פעמים רבות מספור על הדור כולו. אבל מעולם הרב קוק לא התיימר להתנבא שדווקא הם, שמואל ונפתלי, יחזרו בתשובה. הרי לכל יהודי יש בחירה חופשית…
וממילא, לפי זה, איננו צריכים לעיין בביוגרפיות של שמואל ונפתלי, אלא של צאצאיהם.
נתחיל בשמואל, (סטנסילב מילצקי, כפי שנקרא אז), הוא נרצח במחנות ההשמדה בשואה, ולא זכה להעמיד צאצאים. כמובן גם אי אפשר לדעת אם הוא עצמו היה חוזר בתשובה ברבות הימים.
אחיו, נפתלי, אמנם "לא חזר לדתו, אך מעולם לא הכחיש את יהדותו… לפי המשפחה נערך סדר פסח בביתם", כפי שכותב הרב שבט. כלומר הוא נשאר יהודי לאומי בכל מובן המילה. זה בעצמו לא מובן מאליו, כשיודעים כמה רבבות יהודים אבדו באותו דור, מכיוון שלא פעמה בהם הלאומיות. (ובעניין זה כדאי מאוד לקרוא את מאמרו החשוב של אריאל שנבל, שפורסם גם הוא השבת ב'מקור ראשון', על החשיבות של הלאומיות והישראליות גם ללא שמירת תורה ומצוות). והרי שני אחים אלו נתפסו לרעיונות הסוציאליזם בצעירותם, וללא לרעיון הציוני, ולכן כמעט והתייאש מהם אביהם, אילולי אגרותיו של הרב קוק. כלומר התברר – לפחות אצל נפתלי – שאגרות העידוד של הרב קוק אכן הצילו אותו מהתבוללות, האם זה לא שינוי משמעותי, שיכול להיכנס בדבריו של אז"ר?
עדות נוספת על שיבת הבנים
כאן המקום להזכיר עדות אחרת, מאוחרת יותר, על סיפור שיבתם של שני הבנים. מדובר במאמר ארוך שחיבר שבתי דניאל (דון יחיא). הוא היה תלמיד קרוב של הרב קוק ב'מרכז הרב', והוא זה שחיבר את הביוגרפיה הראשונה של הרב קוק, שנתפרסמה תחת שם העט "ש. רבינסון"). הוא כתב תיאורים רבים על הרב קוק, כשהוא משלב את היכרותו האישית עם בית הרב, ואת האנקדוטות אותן ראה בעצמו, יחד עם פסקאות מכתבי הרב וציטוטים מאגרות. באחד ממאמריו הוא מתאר את מוצאי שבת ב'בית הרב', ושם מספר על אורחים נכבדים שהגיעו לבקר את הרב – הלא הם שני בניו של מילשטיין, שחזרו בתשובה!
"שנה חלפה, ר' דב לא הוסיף לשוחח עם הרב על בניו. והנה, באחת משבתות אלול, בא לסעודה השלישית של הרב בלוויית שני צעירים נאים, שזקנקנים רכים עוטרים את פניהם ומבטיהם הצנועים מלטפים את חזותו של הרב. במוצאי-שבת ישבו סביב השולחן ועזרו לאביהם לזמר את הזמר של הרב, קולותיהם הצלולים רעדו ברגש כאשר שרו את החרוז מתוך הזמר […]".
הרב הניח את מקטרתו, שם את שתי ידיו על כתפיהם של הבחורים, שילב זרועותיו בזרועותיהם והתהלך עמהם בטפיפה לאורך האולם ושר את החרוז האחרון מהזמר שלו למוצאי שבת: "ובניי הנפוצים מעברים ייאספו יחד לעדרים, וירונו בראש ההרים ללקט כל הנפזרים, ואלוהי אבי לי יביא את אליהו הנביא, את אליהו הנביא".
למול תיאורו של שבתי דניאל, אותו פרסמתי בספרי 'הנשמה עולה פתאום' עומדות בפנינו שלוש אפשרויות:
א. הוא בסך הכל העתיק את סיפורו של אז"ר, הוסיף לו נופך ספרותי, ושזר אותו בציטוטים מאגרות. (כנראה כך סובר הרב שבט, ומשום כך נמנע מלהזכירו במאמר).
ב. גם הוא רצה לקשור כתרים למורו ורבו הרב קוק, סביב סיפור שלא ארע מעולם, וביודעין. ואולי לא הכיר את עדותו של אז"ר.
ג. הסיפור של אז"ר על שיבת הבנים, אכן התרחש.
בכל אופן, השאלה המעניינת יותר היא: איפה הצאצאים של אותו נפתלי? היכן הם כיום בעולם? וגם אם נמצא כמה מהם, ונראה שהם טרם שבו בתשובה, צריכים אנו להיזהר מאוד מלהסיק מסקנות חפוזות על כך שדרכו של הרב קוק הוכחה כטעות, והבנים לא שבו לגבולם. הסיפור עוד לא נגמר.
