אנחנו רגילים לתפוס את חורבן בית המקדש כאירוע דתי. אבל למעשה מי שלומד את ההיסטוריה של אותה תקופה, מבין שהחורבן נגרם בעקבות תהליכים פוליטיים וכלכליים.
הדיבורים של חז"ל על 'שנאת חינם' שהחריבה את הבית; אלפי תלמידי רבי עקיבא שנהרגו; הפגישה של גדולי התנאים בליל הסדר במרתף בבני ברק, – זה הכל שמות-קוד לעניינים פוליטיים, סביב החורבן ונסיונות המרד.
אז נכון שיש את המימד הדתי, שגלינו מארצנו מפני חטאינו. אבל בפועל יש הסברים טבעיים, נכונים לא פחות, המשלימים את המימד הדתי. והסיבה העיקרית לירידה מהארץ, היא רעב. כמו בפרשת השבוע – "וירד אברם מצרימה לגור שם, כי כבד הרעב בארץ". ומדוע יש רעב? בגלל בצורת. כשאין גשם אי אפשר לחיות בארץ ישראל.
בפרשת 'והיה אם שמוע' שאנו קוראים בכל בוקר, מדובר על כך שכאשר המימד הדתי זך וישר, אזי "ונתתי מטר ארצכם…" ואז "ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה אשר ד' נותן לכם".
ומאידך, כאשר "וסרתם ועבדתם אלוהים אחרים" – אזי "ועצר את השמים ולא יהיה מטר", וממילא: "והאדמה לא תתן את יבולה", ואז – שימו לב לתוצאה המפתיעה: "ואבדתם מהרה מעל האדמה אשר ה' נותן לכם". בגלל הבצורת!
זה מפתיע שמדברים אתנו על מניעים גשמיים (תרתי משמע) לגלות ולגאולה, ויתר על כן – שהם מאוחדים להפליא במימד הדתי.
על פי זה מובן מה שחז"ל אומרים שכשארץ ישראל תתן פירותיה בעין יפה – אין לך קץ מגולה מזה. כי זוהי הגאולה.
הגאולה המובטחת אינה "גאולה רוחנית" כהגדרת החסידות (וחב"ד בעיקר) – הגדרה שאין לה זכר בתורה. אלא גאולה גשמית – כשירד גשם, ויהיו פירות, אז עם ישראל ישוב לארץ ויוכל לאכול מתנובתה, וזוהי הגאולה. שהרי הסיבה שעזבנו את הארץ, היה שלא יכולנו להתקיים כאן.
כשגדולי ישראל בדורות הקודמים ראו ששערי ארץ ישראל נפתחים , ומותר ליהודים לעלות ארצה, הם ראו בזה סימן לגאולה. כי האפשרות לחיות בארץ, היא עצמה הסימן לכך שה' שב אלינו כבראשונה, וגואל אותנו.
ולכן "גדול יום הגשמים כיום של קיבוץ גלויות" (חז"ל). כי זה ממש אחד; בזכות הגשמים אנחנו יכולים לגור בארץ, וזוהי הגאולה האמיתית.
אשרינו שזכינו!