הרצל השתדל להנעים את חיי אשתו. ברגעים המועטים שהיה ביחד אתה, היה מכלכל דבריו בנחת, כיאות לבעל טוב ואציל. הוא הרגיש תמיד שציונותו הנה למורת רוחו והתאמץ לא לנגוע בנקודה זו בנוכחותה. בכל זאת פנה פעם אל ידידו הרב אלכסנדר לוינזון בשאלה:
התדע מי הוא האנטי ציוני הגדול ביותר?
הנשאל החל מונה שמות, והרצל פוסק: לא, ולא… עד כי לבסוף הצביע הרצל על אשתו, והכריז: זאת היא!
נכון! קראה האשה, ונשתתקה.
לימים סיפר הרב לוינזון:
"כשהייתי פעם ביחידות עם הגברת הרצל, הרהבתי עוז ושאלתי: מדוע מתנגדת את כל כך לתנועת בעלך?
האשה נזדקפה ואמרה: רבי היקר, מה אתה עושה לטובת הציונות? וכמה היא עולה לך?
עניתי: כל מה שיש לאל ידי לעשות, הנני עושה.
– ומה עלה בידך לעשות עד כה?
הקדשתי ספר מיוחד למען הציונות, הנקרא 'תקות ציון'. אני דורש לפני בני ישראל בכל הזדמנות שלא על מנת לקבל פרס, ועוד כמה דברים שאיני רוצה למנותם כרוכל.
– וממני גזלה הציונות את בעלי! מילדיי – את אביהם! מבלי לדבר על שאר הדברים, שהנם פעוטים, לגבי הראשונים, אך עצומים בחיי יום יום.
דממה השתררה, אך צלצול הדברים נשמע עוד באוזניי. הושלך הס. רק הפנים הזועפים של האשה ששתתה מכוס היגונים, נראו".
ששה שבועות טרם נפטר הרצל מהעולם ביקרו שוב הרב לוינזון בבית. הוא כבר היה תשוש כח ורפה אונים. הרצל שמח לראות מחדש את ידידו הנאמן.
"הוא פנה אליי, ואמר:
שמעני ידידי. שלושה דברים כבירים מרחפים מעל ראשי".
הרצל זקף שלוש אצבעות:
בראש וראשונה: הצ'רטר.
כשנשיג את הצ'רטר, נחוץ יהיה מיד להעביר את היהודים מן הגלות לארץ ישראל. הראשון תלוי באחרים, השני – בנו.
והדבר השלישי: להפוך אבק עם – לעם. למטרה זו נחוץ לנו המשיח בכבודו ובעצמו.
ששה שבועות מאז השיחה ההיא, עם ישראל התייתם".
[המשקיף, תמוז תש"ד].