כשלומדים סיפורי מעשיות, של רבי נחמן מברסלב, יש דחף להסביר אותם. מה הנמשל של הקבצנים, המלכים, והחיפושים.
אבל אם רבי נחמן היה רוצה ללמד אותנו נמשל, הוא לא היה צריך להתייגע לצייר משל כה סבוך ומורכב. לו רצה ללמד תורה, לא היה מלמד סיפורים.
לפני שהתחיל לספר מעשיות, להפתעת תלמידיו ההמומים, הוא הסביר: אני רואה שדברי תורה לא מעירים אתכם מספיק, אז אספר סיפורים. מי שמתרגם את הסיפורים (שחלקם חסרי פשר ומסר) לנמשלים, מפספס את מהות הסיפור. הוא בעצם לומד תורה.
לא רק שהוא לומד תורה, אלא שהוא לומד את התורה שלו, ולא של רבי נחמן. כי איך אנחנו מפרשים את סיפורי מעשיות? על בסיס הידע הקיים אצלנו. אין אפשרות לתרגם משל לנמשל, באמצעות היפתחות לידע חדש. כלומר מי שלומד סיפורי מעשיות, לומד בעצם את עצמו, ולא נפגש עם רבי נחמן.
אז מה כן עושים עם סיפורי מעשיות?
עושים את מה שרבי נחמן עשה עם תלמידיו. הם ישבו סביבו, והאזינו בהנאה לסיפורים. בלי לתרגם. בלי לפרש. בלי להסביר מוסר השכל. רק להקשיב, וזהו. זה פועל.
איך זה פועל? האם זו סגולה נפלאה שמדברת אל הנשמה? האם זה מיסטיקה? ממש לא. כלומר, לא רק.
החידוש הגדול של רבי נחמן, אולי הכי גדול, זה שכל דבר בעולם יש לו מבנה. כל דבר הוא סיפור. גם התורות שלו, שנראות לכאורה כמו תורות בשפת אמת או בקדושת לוי, שונות מאוד. כי יש להן מבנה, והן מציגות מבנה.
כלומר, רבי נחמן טוען שלכל דבר בעולם יש מבנה, וזה האתגר בכל תורה בליקוטי מוהר"ן, להתיימר להציג את המבנה האולטמטיבי של כל דבר בעולם, כל תופעה וכל תהליך. תורה קי יכולה להסביר את המבנה של יציאת מצרים, של נפש האדם, ושל מתן תורה. וגם תורה קיא יכולה להסביר את המבנה של הדברים הללו.
כשאנחנו קוראים סיפור של רבי נחמן, אנחנו קוראים מבנה. המילים יכולות להישכח. המסר, לא תמיד ברור. אבל המבנה של הסיפור חודר לתת מודע. הוא העיקר כאן. אין טעם לפרש את הסיפור, המסר הוא לא העניין, אלא המבנה בלבד. וכשרבי נחמן רואה שהמבנה התורני לא מעיר את התלמידים, הוא מנסה להעיר אותם במבנה חשוף יותר, בעלילה סיפורית.
אז כדי להתעורר רוחנית לא צריך להסביר מיהו הקבצן השביעי, או מהם בעצם הלב והמעין. אלא לספוג את מבני הסיפורים, וזהו. זה כבר מסדר לנו את תבנית המחשבה, מיישר את השכל, ומעיר אותנו לפקוח עיניים להביט בעולם בצורה נכונה.