"קוק הוא גאון גמור. די לדבר עם קוק שעות מספר, כדי להבין שהוא מחולל תקופה ומשנה את הערכין. הוא הוגה דעות כביר, אשר סקר בסקירה חדה את כל מקצועותיה של תורה בלי יוצא מן הכלל. תורתנו השתקפה בנשמתו בכל מלוא היקפה".
המשפט הזה מופיע במאמר ייחודי הכתוב בסגנון נהדר, מאת אחד מאנשי הרוח החילוניים בירושלים, בתקופה העות'מאנית.
מפליא שכבר אז הבחין הכותב במאפיינים החדשניים והרדיקליים בדמותו ובתורתו של הרב קוק זצ"ל.
המאמר חתום: מ. ש-ץ, ונדפס בעיתון 'החרות ירושלים' בשנת 1909 (תרס"ט).
מיהו הכותב האלמוני?
קצה החוט לפיתרון תעלומת הכותב
חיפוש השם "מ. ש-ץ" בגוגל ובמאגרים שונים העלה חרס. עברתי לחפש במאגר הרלוונטי והמתבקש ביותר – עיתונות היסטורית. אך גם שם לא נחלתי הצלחה. ובכן, כיצד אפשר להתקדם בזיהוי שם המחבר, כאשר שמו לא עולה ברשת?
הפתרון הסודי נעוץ בעובדה המרתקת שלכל אדם יש סגנון ושפה משלו. ממילא, בכל טקסט שמונח לפניי אפשר לגלות את זהות כותבו למרות שהוא לא חתום עליו (גילוי נאות זוהי עבודתי מבוקר עד ערב – פענוח כתבי יד וזיהוי מחברם).
ובכן, עיינתי בטקסט, והבחנתי בביטוי יחסית נדיר:
"אפס".
כשהמחבר רוצה לבטא הנגדה, הוא משתמש בביטוי זה.
ניגשתי שוב למאגר העיתונות, וחיפשתי בעיתון 'החרות' (בו פורסמה רשימה זו) את הביטוי 'אפס'.
התוצאות היו מרנינות יותר משקיוויתי. צצו לפניי מאמרים מרתקים מאת המחבר "ש-ץ", שאכן הביטוי "אפס" מוזכר בהם!
לא זו בלבד, אלא גם מאמרים אחרים שכתב, וחתם עליהם בצורה אחרת (למשל: "אורח") – אף הם היו פרי עטו, והדבר ניכר מאוד מסגנון הכתיבה.
מתברר שהוא היה כותב בכיר בעיתון, ואני נוטה לומר שגם היה נחשב כאחד העורכים (מצאתי מאמר מערכת, לא חתום, כנראה פרי עטו).
במאמר אחר הוא מתאר את פגישתו עם הסופר ביאליק, בשעה שהלה טובל בין גלי הים המקציפים בימיו הראשונים בארץ. הוא מתאר את המחזה הנהדר (ואני מקווה שביאליק לא הקפיד על "טבילת האש" הזו בעיתונות העברית).
במאמר אחר כותב העיתונאי ש-ץ על הספר 'שבת הארץ' שפרסם הרב קוק. גם שם הוא משתמש בביטוי הנהדר: "אפס".
גם בסקירה זו בולטת העובדה שהכותב אוהב מאוד את השפה העברית, ומתלהב משפתו העשירה והמדויקת של הרב, שאינה מצויה כלל בספרות התורנית באותם הימים.
טקסט המאמר
רבינו אברהם יצחק קוק
הרבה שטות וזרמים המתנגדים לתורתנו לגמרי כבר משלו בעולם בכפה, וחכמינו נלחמו בהם תדיר בעצמיותה של תורתנו. הן צללו בתוך גנזי תהומותיה והעלו את כל כחותיה החיוביים והחיוניים, ובהם אסרו מלחמה על הזרמים הבאים להחריבה, באופן זה נתחברו כמה ספרים לאומיים רבי-ערך כמו הנבוכים, הכוזרי, העקרים. ועוד כאלה.
גדולי הדורות ההם הבינו שלא די רק לגזור חרם על הזרם הנפסד; הם הבינו שלא השיטה משפעת על החיים כי אם החיים משפיעים על השיטה, והשיטה היא רק הד החיים והפרכוסים שבלב, הם הבינו שאם יתיחסו להזרמים הנפסדים במרך לב ויסתפקו רק במלחמת מגן ולא יצאו כנגדם במלחמת תגרה יחללו את השם, ויקבעו בלב רבים הכרה תורתנו איננה איתנה ואדירה כדי להתראות פנים על הכחות המתנגדים לה.
את זה הבינו כבר לפנים, אפס מה נראה בתקופתנו? למרות מה שהאפקורסות וההפקרות מנסרים בחלל העולם, לא זכינו לאדם גדול שיצא נגדם למלחמה בשם תורתנו גופא, זכינו אמנה לחרמות ותרעומות על ה"ביכליך" והדבור "בלשון קודש", זה אמנה לא חסר לנו כלל, אבל חסר היה להיהדות גאון גמור בעל השכלה עמוקה ומבט רחב ומקיף, שיתרומם על פני ההשקפה הבלניות של ההמון ולא יתירא מפני הביכליך כמפני הדוב, כי אם יזדין בכל המחשבות והתכסיסים שאבותינו הניחו לו למשמרת באוצרנו הלאומי ויתן להם ברק מודרני, ובעזרתם יבא למלחמת-תגרה עם ה"טרפה פסול" בכבודם ובעצמם, איש כזה היה מקדש את השם, ומשפיע לא רק על האדוקים, כי אם גם על האי-דתיים שבעיקר הדבר, אין להרבה מהם הסתכלות בעולם שלמה ומבוססה, כי אם ינודו לכל רוח כנוד הקנה במים…
החסרון הזה נמלא עכשיו; נצוץ מנשמת הרמב"ם מנצנץ בדורנו בנשמת: רבנו אברהם יצחק קוק!
קוק הוא הוגה דעות כביר. כל הגיונותיו מסולאים בפז, ומתרוממים עד לידי גובה פלסופי, מלבד זה סגל לו סגנון עברי יפה ועשיר, הסברה ספרותית וידיעה רחבה ותהומית בזרמים הכלליים ויתרונותיו אלו עמדו לו לחבר ספרים מוסריים מודרניים, המבשרים תקופה חדשה במוסרה של היהדות.
קוק אינו מומחה רק למקצוע תורני אחד. כי אם סקר בסקירה חדה את כל מקצעותיה בלי יוצא מן הכלל, תורתנו השתקפה בנשמתו בכל מלוא היקפה.
קוק הוא גאון גמור. ולא מאותם האנשים הפעוטים המתהפכים אצלינו לגאונים לרגלי חוסר הבקורת בספרותנו התורנית, די לדבר עם קוק שעות-מספר כדי להבין שהוא אחד מבני העליה המעטים, ככבי האנשיות ונזרה המחוללים תקופות והמשנים את הערכין.
מ. ש-ץ.
