יש ביהדות משהו די מבלבל. הוא מצוי בעיקר בתפילות, וכנראה משם זה השפיע לנו גם על התורה. בגלל הדבר הזה אנשים מתבלבלים במגוון סוגיות תורניות, החל מהשאלה האם מותר לחולה להעזר ברופאים, דרך הויכוח (שממשיך עד היום) האם היה לנו מותר לעלות לארץ לפני שהמשיח מגיע, ועד לשאלה שעלתה לאחרונה, האם ראוי שעם ישראל ינקום באויביו, או שצריך להשאיר זאת לידיו של ה'.
ביסודן של כל השאלות הללו, ושל רבות אחרות, עומדת שאלה אחת. שאלה של פרשנות, שמקפלת בתוכה בירור אמוני עמוק.
בברכות של תפילת שמונה עשרה אנחנו מברכים את ה': "גואל ישראל"; "רופא חולי עמו ישראל"; "מקבץ נדחי עמו ישראל", "שובר אויבים ומכניע זדים", וכדומה. ובכן, מה פשר הדבר?
ישנם קולות שמבינים מהניסוח הזה, שה' הוא שמרפא את החולים, ולא הרופאים. בעיניהם, כשאדם חולה הוא צריך להתפלל ל"רופא חולי עמו ישראל" שירפא אותו, ואילו הליכה לבית החולים הינה פגם באמונה. קולות אלו נשמעים כיום בעיקר בחברה הברסלבית.
על פי אותה דרך, נשמעה טענה ותיקה, אסור לנו לקום ולעלות לארץ ביוזמתנו. ה' הוא שהגלה אותנו, וה' הוא שיחזיר אותנו לארץ, הוא בעצמו, או על ידי המשיח – אדם פלאי שאינו "אחד מאיתנו", אלא שליח מובהק של ה', כזה שרואים עליו שהוא נשלח על ידי ה'. שורשיה של תפיסה זו נטועים בעיקר אצל יהדות אירופה, וכיום סוברים כך פלגים רבים בחברה החרדית. בייחוד מצוי סגנון זה אצל חב"ד.
כך גם כשמדובר בתנ"ך על "נקמת ה"", למשל כשנזכרת בתורה "נִקְמַת ה' בְּמִדְיָן" (במדבר לא, ג). יש שמבינים שהכוונה היא שה' אמור לנקום באויבי ישראל, ואילו לנו אסור לעשות זאת.
אבל האמת היא שאי אפשר לפרש ככה את היהדות, ואי אפשר להבין ככה את מטבע התפילות שקבעו לנו חז"ל.
נכון, אין לכחש שהיו גדולי ישראל שכך פירשו. אבל הדברים שלהם לכאורה נסתרים לחלוטין לא רק מתוך התורה עצמה (כפי שכבר הוכיחו רבים וטובים) אלא מתוך המציאות עצמה. מתוך הנהגת ה' בעולם, אנו מבינים את דרכיו, וממילא את כוונת התורה ואת כוונת חז"ל.
אנו רואים בעינינו שגאולת ישראל הגיעה על ידי עם ישראל.
אנו רואים בעינינו שהרופאים מרפאים את החולה.
אנו רואים בעינינו שבכל הדורות, עם ישראל בארצו נקם באויביו.
האם זה עומד בסתירה לכוונת התורה? האם יש בכך פגם באמונה בשליטתו של הקב"ה בעולמו?
להפך. גישה טבעית זו, המשימה את האחריות לתיקון העולם על כתפנו, היא הגישה האמונית האמיתית. כי היא נובעת מתוך הבנה שלקב"ה אין גוף, אין ידיים ורגליים. הוא לא נמצא בתוך טנק, והוא לא רופא שיניים.
הקב"ה "נותן לך כח לעשות חיל", כלומר הוא פועל דרכנו, דרך הטבע, דרך האדם.
כשאנו מתפללים: "שא נס לקבץ גלויותינו", איננו מבקשים: תפריח אותנו על כנפי נשרים לארץ ישראל, בדרך ניסית; אלא מבקשים: תן בנו כח ורצון לעלות לארץ ישראל. ואנו מברכים: "גואל ישראל" – כלומר: הנותן כח לעמו ישראל לחזור לארצו. וכך היה.
כשאנו מתפללים: "השיבה שופטינו כבראשונה", אנו מבקשים: תן בנו כוח ורצון להשיב את שופטינו כבראשונה.
כך גם בעניין הרפואה. מי נתן לרופא כח לרפאות? הקב"ה. הוא ולא אחר. המחשבה שלרופא יש כח משלו לרפאות – היא עצמה כפירה. ולכן אין שום בעיה שחולה ילך לרופא, כי הרופא הוא שליח של הקב"ה לרפאותו. אם אתה בועט בשליח המסור שהקב"ה שלח לך, אין כל פלא שאתה נשאר חולה.
ובעניין הנקמה: ה' מנהיג את עולמו בדרך הטבע. ולכן כשחז"ל דברו בשבח הנקמה "גדולה נקמה שניתנה בין שתי שמות של הקב"ה", הם דברו בדיוק על כך שצה"ל מפגיז את האויבים בעזה, ולא על כך שה' ימטיר עליהם פגזים רוחניים. חיילי צה"ל הפוגעים באובינו בעזה היא היא נקמת ה'.
משה פונה אל בני ישראל ואומר להם: "הֵחָלְצוּ מֵאִתְּכֶם אֲנָשִׁים לַצָּבָא וְיִהְיוּ עַל מִדְיָן לָתֵת נִקְמַת ה' בְּמִדְיָן". כלומר, אתם אלו שתנקמו את נקמת ה'.
לסיכום: פעולת ה' בעולם הינה על ידי אדם.