דבר פלא הוא, אמר פעם אחד הצדיקים, שלמרות כל חשיבותה של הנשמה, ועליוניותה על פני הגוף, אם יהודי לא יכניס מזון לגופו שלושה ימים – נשמתו פורחת ומסתלקת…
באמרה נאה זו נזכרתי בימים האחרונים, בעקבות הידיעות על כך שיערות הגשם בברזיל, "הריאות של כדור הארץ", האחראים על 20% מייצור החמצן בעולם, עולים באש. עשרות שריפות ענק המתרחשות ממש בדקות אלו, מבלי מעצור. רק השבוע פרצו 9,000 שריפות.
לפי חוקרי יערות הגשם, השנה הייתה יחסית לחה באזור, ולכן ההנחה היא שהשריפות מתרחשות בשל בירוא יערות, המתבצע לא רק באמצעות כריתת עצים, אלא גם באמצעות שריפת יערות.
לפי דעתי, אשמים אנחנו על צרה זו, שהיא צרת רבים, של כל בני כדור הארץ. האחריות מוטלת על כתפי כולנו. נדמה שאיננו יכולים לומר "ידינו לא שרפו את היערות הללו".
אני רוצה לשאול אתכם, בכנות: האם אי פעם עסקנו בבית המדרש בנושאים של שמירת הטבע? ומתי בפעם האחרונה הייתם בשיעור תורה בו הרב התייחס לסכנות הגדולות הצפויות לנו בעקבות התחממות כדור הארץ? אני חושב שדי הזנחנו את זה. כביכול הצרה אינה נוגעת לנו, אלא רק ל"ירוקים" ולשמאלנים יפי נפש…
בעיניי, לא רק שראוי שעם ישראל יעמוד בראש המאבק לשמירה על ערכי הטבע בעולם (מה שלצערי לא קורה) אלא שראוי שתבוא זעקה גדולה, כנגד הרס העולם, דווקא מתוך הציבור המאמין, אשר אמון על כך ש"הכל ברא לכבודו". זכורים לנו דברי הראי"ה קוק לתלמידו: "כל עשב אומר דבר, כל אבן לוחשת איזה סוד, כל בריה אומרת שירה". בימים אלו, בהם נחרבים אזורים שלמים בעולם, על כל אילנותיהם ובעלי החיים הנדירים החיים בהם, איננו רשאים לדום.
יהיו שיאמרו: התורה לא אמורה להתעסק באקולוגיה, אלא בדרכי חיים ובהלכות. גם אם זה נכון (ובעיניי ממש לא), אי אפשר לנשמה בלא גוף; אי אפשר להצטמצם בד' אמות של הלכה במצב בו כדור הארץ בסכנה. גם חז"ל הקדושים, הגם שהיו עסוקים בתורה ובמצוות, לא נמנעו מלעסוק בענייני הבריאות ובהקפדה על שמירת הטבע. ניתן למצוא בגמרא הדרכות מגוונות בנוגע לתחומים אלו, שאי אפשר לתורה להתקיים בלעדיהם.
אמרו חז"ל (מדרש קהלת רבה):
"בשעה שברא הקב"ה את אדם הראשון, נטלוֹ והחזירוֹ על כל אילני גן עדן ואמר לו: ראה מעשי כמה נאים ומשובחין הן וכל מה שבראתי בשבילך בראתי; תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי, שאם קלקלת, אין מי שיתקן אחריך".