תסתכלו על פורים. לפני 2,500 שנה ניצלו יהודים ממוות, ואת הצלתם אנו חוגגים עד היום ביום קדוש ומיוחד במינו, עטור במצוות ובתכנים.
מצבם של היהודים לאחר נס פורים נותר גרוע. "אכתי עבדי אחשוורוש אנן", מנמקים חז"ל את הסיבה שלא אומרים הלל בפורים. בסך הכל ניצלנו ממוות לחיים, אבל התפאורה נותרה גרועה – גלות ושעבוד.
לפני 52 עם ישראל בארצו ניצח במלחמת ששת הימים. מליוני היהודים בארץ ניצלו ממות לחיים. ניסי ניסים התרחשו בימי הלחימה. המורל הלאומי הרקיע שחקים. אבל לא היה בנו האומץ לקבוע יום חג לדורות.
כלומר: הציונות הדתית כן קבעה הלל והודאה ביום זה, אבל בצורה מגזרית בעלת משמעות פוליטית, שאינה מוסכמת על העם כולו. "יום ירושלים", שנחוג כיום בעיקר על ידי בני הציונות הדתית, מבליט את ההישג המדהים בכיבוש (שחרור) ירושלים ויתר חלקי אדמת הארץ, ופחות מדגיש את ההצלה הגדולה שהיתה ביום הזה.
וכאן הפספוס הגדול. כשמדברים על שטחי אדמה שמשתחררים, זה מיד נוגע בפוליטיקה. ימין ושמאל, דתיים וחרדים. כי אחרי הכל אין בינינו הסכמה מהי משמעותו של ה"שחרור" או ה"כיבוש".
וכשעוסקים בפוליטיקה, הרוחניות נעלמת. שימו לב כמה עוסקים ספרי החסידות, הקבלה והמחשבה בענייני חג הפורים, הנוגעים לכל יהודי פרטי בכל הדורות. אבל ביום העצמאות וביום ירושלים? כלום. חגיגה לאומית טהורה, חסרת כל משמעות לעבודה הנפשית של הפרט.
לעומת זאת, אם היינו מדגישים את ההצלה הגדולה שהיתה ביום הזה, ממש כמו פורים או חנוכה, ציבורים רחבים מאוד בעם ישראל היו יכולים להזדהות עם החגיגות. ולא ניצלנו כ"עבדי אחשוורוש", אלא כבני חורין; לא בזכות גחמה של מלך פרסי עוין, אלא בגלל חוסן ועוצמה של צור ישראל. האם לא ראוי להודות על זה?!
אני זוכר ששוחחתי פעם עם הרב שריה דבליצקי זצ"ל, אחד מגדולי הפוסקים החרדיים בבני ברק, אשר בדעותיו נטה לכיוון של סאטמר. הוא סיפר לי שהוא אומר "הלל" ביום ירושלים, ומודה לה' על ההצלה המופלאה, ממוות לחיים. אני חושב שגישה כזו היתה יכולה להיות מאומצת על ידי רובו ככולו של העולם החרדי כיום. בכלל, לא להגדיר את היום כ"יום ירושלים", ובכך להדיר את תושבי הערים והיישובים האחרים בארץ, אלא כ"יום ההצלה".
אם הציבור החרדי והדתי-לאומי יחדיו היו מרימים על נס את ההצלה שהיתה ב'ששת הימים', ולא את ה"כיבוש", והיו מתקנים על כך יום הודיה והלל, הדבר היה משפיע גם להנחלת משמעותו של היום הזה לציבור הכללי.
