סיפר ר' בנימין (יהושע רדלר פלדמן):
בעיר מולדתי ובאותו בית המדרש הגדול, שהוא היה מולדתי הרוחנית, חי אדם מופלא אחד, מיוחד במינו, שכמעט שלא פגשתי כמוהו: ר' אהרן ז'ופניק שמו.
בימי נעוריו כתב ספר נהדר בשני חלקים על תורת שפינוזה, שלא פרסמהו. כאשר שאלתיו על כך, ענני: "אילו באתי לפרסם ספר בפילוסופיה, הייתי מפרסם את הפילוסופיה שלי"…
במענהו זה של האדם הדגול ההוא נזכרתי כאשר שוחחתי לפני שנים עם רבנו הרב קוק זצ"ל על הרב הכרמל. היו הימים יומי דפגרא ושלהי דקייטא ושנינו ישבנו באכסניה אחת. והיתה השעה שעת רצון ושיח. ונתגלגלו הדברים על תורת הקבלה, ואז אמר לי רבנו: "אילו באתי לכתוב הייתי כותב עתה את הקבלה שלי…".
כן, לא היתה בזה הפרזה. הוא היה איש הרזים. ספריו "חכמת הקודש", שנתגלו לעולם רק לאחר פטירתו ועדיין לא נתגלו, כי עוד לא נשלמו והם מחכים עוד למבאריהם ולמסביריהם – הם מעידים עד כמה היה רבנו שקוע בעולם הרז.
אך זה היה רק צד אחד בצביונו. כי הוא שלט בעולם הנגלה והבהיר וההגיוני לא פחות מאשר בעולם הנסתר. הוא היה גאון ההרכבה. קרני המישוש שלו חדרו לספריות רבות. הוא היה פייטן ויוריסטון. הוא איחד את הגולה ואת הארץ, את העבר הרחוק ואת העתיד הרחוק. בעוז-רוח שאין כמוהו הגין על זכויות ישראל בארצו. בעוז רוח שאין כמוהו הגין על דרכו הוא בתורה ובחיים. עוז-רוח שאין כמוהו הראה ב"משפט הידוע".
הוא שהיה שופע רכרוכית ואהבה וחמלה וענווה וצניעות, הוא לא וויתר כקוצו של יו"ד כשהדבר נגע לכבודו של ישראל, או לכבודה של מלכות האמת, או לזכותו של איזה יציר חי.
מה נפלא מאמרו ב"ההד" על הרמב"ם ו"מורה נבוכים"! אילו באתי לרשום את כל זכרונותי עליו בשטחים שונים הרי לא הייתי מספיק במסגרת של מאמר אחד.
ואולם מה גדול הפלא שאין עוד הספר הביוגראפי הגדול והמדוייק שהוא ראוי לו ושרק בדור זה אפשר עוד לכתוב אותו! האין זה מחובת האומה להושיב חכמים המתאימים לכך כדי לחבר אותו בעוד מועד? והאם אין זאת לפחות מחובתו של "מוסד הרב קוק"?
