זה כאלפיים שנה, מאז חורבן הבית, שעם ישראל לא מקריב קרבן פסח. גם כיום, איננו יכולים להקריב קרבן, מבלי להיכנס לסיבות המניעה. בניגוד לטענתם הדמגוגית של שוחרי חידוש הקרבנות, קרבן פסח אינו דומה למצוות מילה. יהודי שאינו נימול, עובר עבירה חמורה ביותר, ויש פגם ביהדותו. לעומת זאת, רבי עקיבא איגר והבעש"ט שלא הקריבו קרבן פסח, וכמותם אינספור רבנים וצדיקים, היו יהודים שלמים וטובים. כך גם כל רבבות עמך ישראל שבכל הדורות האחרונים וגם בדורנו.
ההבדל בין הדורות
יש הבדל אחד בין דור החורבן, בו לא הקריבו קרבן פסח, לדורנו. וההבדל הזה משמח ומענג. בדור החורבן עם ישראל השתוקק לשוב ולחדש את הקרבנות.
בדורנו, רוב עם ישראל אינו חפץ בכך. גם אלו שמבקשים לחדש את הקרבנות, לא באמת מרגישים את אותה חוויה מיסטית של מקריב הקרבן במקדש (ועל כך ארחיב בהמשך). זאת לעומת המצב שהיה בראשית היווצרותו של עם ישראל, "אז היה מה שלא יעלה בלב לקבלו" ('מורה נבוכים') לוותר על עבודת הקרבנות, אשר לכן ציווה הקב"ה על הקרבנות, אמנם בתנאים מסוימים מאוד, תוך צמצומם המקסימלי, במגמה להכחידם לחלוטין.
ומאז במשך הדורות שבית המקדש היה קיים היתה תמיד השתוקקות להקריב קרבנות, אבל ככל שעברו הדורות, ובמיוחד לאחר החורבן, נכבה לחלוטין אותו יצר פרימיטיבי של קרבנות, בדיוק כפי מגמת התורה בקובעה הלכות וסייגים למכביר בתחום הקרבנות. עבודת האל נהייתה רוחנית יותר. עלינו מדרגה. ממצב של "אי תרבות" הגענו למצב של "תרבות", כהגדרת רבי חיים הירשנזון, אשר עסק רבות בשאלת חידוש עבודת הקרבנות בדורנו.
[במאמר מוסגר יש לציין שכמובן ככל מצוות התורה, ברגע שהקב"ה ציווה עלינו מצוות מסוימות בתחום הקרבנות, יש בשחיטת הקרבנות קדושה וכוונות עליונות אשר התבארו על ידי חכמי הדורות ואף על ידי הפוסקים. אולם אין זה נוגע לשאלת זמן החיוב או לשאלת המוסריות של הקרבנות].
קרבן פסח כיום
מצוות קרבן פסח כיום, היא מצווה ריקה. היא קופסה ללא תוכן, מעשה ללא משמעות. גם אם נוכל להקריב קרבן, גם אם רוב עם ישראל ירצה בכך, היא תהיה ללא החוויה והמשמעות שהיו בזמן בית המקדש. וממילא, יש בה סכנה רבה. אין פירושו של דבר שהסכנה יכולה להפקיע מחובת המצווה, אלא שיש לתת עליה את הדעת, וההתעלמות ממנה מסוכנת אף בשלב דרישת חידוש ההקרבה.
קרבנות ומוסר
מחדשי הקרבנות כיום מתייחסים לכך כאל "מצווה נוספת" שמשום מה, למרבה התמהון, גדולי ישראל לא דואגים לה. כמו תכלת בציצית. כמו דקדוק במילות קריאת שמע. אין שם במעמד הזה של תרגול קרבן פסח שום מיסטיקה, שום חוויה יוצאת דופן של קרבן. אין לנו שמץ של מושג מהם קרבנות. גם אם נקרא על כך אלפי ספרים זה לא יעזור; כמו העיוור שישמע הרצאות מלומדות מהו אור. כך שההקרבה, במידה ותיעשה כיום, היא תהיה נטולת חוויה. ובתוך הריק הזה, תכנס ממילא חוויה אחרת, חווית האטימות.
למעשה, מאז ומעולם בהקרבת קרבנות היה מימד עלום של אטימות. השאלה המוסרית שהתחדשה בדורנו, "אם אדם חטא, בהמה מה חטאה", שלא נזכרת כלל בפסוקי התורה, נזכרת פעם אחת בחז"ל. אולם גם חז"ל שהעלו אותה, לא הצליחו לענות עליה, לפי ההיגיון והמוסר שלנו. הם נותרו בקושיה. ומתוך כך גם הגאונים והראשונים בכלל לא דנים בה. כשאין רטיה חדשה, עדיף לא לפתוח את הפצע הכואב.
וכשבא יהודי לבית המקדש, ובידיו קרבן חטאת, לא נותר מקום בנפשו לתחושת האטימות וההתאכזרות כלפי הקרבן, תרתי משמע. כל כולו היה גדוש בתחושת כפרה מרוממת. בתודעה של בית מקדש. הוא היה מחובר לרצף של תרבות הקרבנות, שהחלה מראשיתו של עם ישראל. וכך בשעת ההקרבה הוא באמת מקריב את עצמו, "כי יקריב מכם". וההקרבה מקדשת אותו, מטהרת אותו, ומעדנת אותו.
אבל ברגע שהמצווה ריקה, כשהתרחקנו מתרבות הקרבנות, נותרנו למעשה עם קופסה ללא תוכן, אזי נחשף מיד אותו קול מצפוני מייסר, "בהמה מה חטאה". אותו קול פנימי שאנו מתפתים לחשוד בו, לכעוס עליו, לבעוט בו. אבל לאחר מחשבה אנו מתרצים בו, ומודים עליו לקב"ה. הוא זה שברא בנו את הקול המוסרי. הוא ולא אחר.
הזעקה המוסרית
אם נקריב כיום קרבן פסח, תצוף מאליה הזעקה המוסרית נגד נטילת חייו של גדי תמים בשביל האינטרס שלנו. פגיעה באחר בשביל הנאה שלנו. נכון, ביומיום חלק מאתנו גם אוכל אפרוחים וגדיים להנאתו, מבלי כל צורך אמיתי. אבל כאן האבסורד זועק לשמים: האם כדי להתקרב לבוראנו אנו צריכים להשמיד את בריותיו? האם כדי שה' יסלח לנו על פשענו, אנו נדרשים לפשוע כלפי בעלי חיים? האם זהו רצון ה' "הטוב ומטיב לכל"?
וממילא, אותה זעקה מוסרית תחנק על ידינו בשעת ההקרבה, ונמצא שאותה פעולה שהיתה בעבר מרוממת ומטהרת, מעדנת ומרככת, תתהפך כיום לפעולה אוטמת ומאכזרת. כל יהודי שיקריב קרבן יעבור בתוכו תהליך של החנקת המוסר והתאכזרות לבעלי חיים. כי כבר אין לנו את הקדושה התמימה שעטפה את הקרבנות במקדש, ואין לנו את היכולת להתעלם מהזעקה המוסרית.
מקור המוסר
האם הדברים הללו שכתבתי יכולים לשכנע אי מי משוחרי חידוש הקרבנות? בוודאי שלא. כיוון המחשבה שאני מציע כאן הוא זר להם. הוא מתפרש אצלם כ"כפירה בעיקר". לא רק בעצם הפקעת המצווה שכה חשובה להם (טכנית, לא חוויתית), אלא כי למעשה הסוגיה כאן היא לא רק "קרבן פסח". יש כאן דיון על מגוון שאלות בסיסיות כמו "מהי תורה"; "מהו בית המקדש", בירור הקריטריונים למוסר, ובעיקר: האם אנחנו שומעים את דבר ה' דרך פסוקים או דרך העולם. זה בעצם מה שמלמד אותנו הרמב"ם בדבריו על הקרבנות. העולם עובר התקדמות משולבת דרך הספר ודרך החיים. אי אפשר לזה בלא זה. בלי הבטה פקוחה בעולם, העיקר חסר מן הספר, וכוונת הכותב משתבשת לחלוטין.
אולם דבריי מכוונים כלפי רובא דעלמא, המתלבטים ומתייסרים מהמחשבה על חידוש הקרבנות. אותם אלו החשים אשמה כאשר הם מוצאים בנפשם שאינם מייחלים להתבוססות הכהנים בדמם עד מותניהם; להנפת סכין על צווארו של טלה פועה אותו גידלו באהבה. להם מוצעת דרכם של רבותינו ובראשם ענק הרוח, רבינו משה בן מימון, בדבר ביטול הקרבנות.