הרבה שנים הכרתי את הרב קוק. ידעתיו מאז שלמדנו בזמן אחד בישיבת וולוז'ין; גרנו אז בבית אחד. ידעתיו לפני שלושים שנה, כשהיה כבר רב ביפו, ידעתיו בחמש עשרה שנים האחרונות בשבתו בירושלים, וידעתיו בשנתיים האחרונות כשהתייעצתי אתו בענייני ציבור ובעניינים המסורים ללב.
תמיד כשהסתכלתי באיש הנפלא הזה, היתה מתנוצצת בלבי שאלה אחת. אין לי דפוס לשאלה זו, ואשתמש בכתוב: "מי אתה הר הגדול?".
יש הבדל בין אדם להר. אדם, כל מה שאתה מתקרב אליו הוא יקטן, והר כל מה שאתה קרב אליו הוא יגבה. אבל יש אנשים – הרים.
דומני שאין אני טועה, שמדתו של רבנו היתה מידת הר. אין אני רוצה לדבר על שיעור קומתו אלא על טבע קומתו. לפעמים נחצבת מתוך הגוף של אוצר הנשמות נשמה מיוחדת במינה. כשהיה רבנו הגדול מדבר, היה נדמה לי שלא כלפי חוץ הוא מדבר אלא אל נפשו נאמרים הדברים, ועיניו הנפלאות והעמוקות הסתכלו לתוך עצמן. ההברקות שלו בתוך הנשמה היו דולקות תמיד אבוקה גדולה והיו מוציאים רשפי אש, ברקים אחרי ברקים, וכמה היו נפלאים ועמוקים.
מדתו של רבנו היתה הר, וטבעו של ההר הזה היתה הנשמה שבה התהלך קול אלוקים. הנשמה היתה פולטת לתוך החיים, מדעת ושלא מדעת, הרבה טובה ויופי, ונותנת אותם לכל החיים.
הרב הגדול שהלך מאתנו, אם תציירו את עיניו הנפלאות והעמוקות, דבריו וברקיו, תודו שרגעיו היו בבחינת "אמרה לי הנשמה".
ירדנו מנכסינו באבדנו את הנשמה הגבוהה של רבנו הגדול.
(מתוך הספר 'היכל האהבה' על הרב קוק)