מתוך מאמרו של חיים שלום הלוי, ממפקדי האצ"ל:
"בין תורות הכזב שצצו בעשרות השנים האחרונות, ושמתוכן גדל אותו "מוסר היהדות" התובע מעמנו להיות שלא ככל הגויים, ולוותר על החיים הארציים לשם איזה אידיאל לא נודע – בין תורות אלו הלך והשתרש גם היחס השלילי כלפי הנקמה.
מנסים לטשטש בנו את רגש הנקמה, שחי בכל עם טבעי, ושהיה מפעם גם בעמנו, בעת שחי חיים נורמליים.
ספר הספרים שלנו, התנ"ך, אינו כלל ספר האהבה, הסליחה והמחילה בלבד, כי אם גם ספר הגמול והנקם. החל משמעון ולוי הנוקמים את נקמת דינה אחותם, דרך דוד המלך ישראל וצוואתו המפעפעת נקם, ועד לשירת "על נהרות בבל" המסתיימת בקריאת הנקם הנוראה: "אשרי שיאחז וניפץ את עוללייך אל הסלע".
הגלות הארוכה החלישה בעם את התכונות הראשוניות והטבעיות שבו, ויחד עם זה נוצר הטיפוס של "תולעת יעקב", של היהודי שאינו יודע נקמה מהי, היהודי שההבלגה היא בשבילו הדרגה העליונה של גבורה.
יש לעמנו חרב גאווה, יש לו בקורותיו מסורת של גבורה וחיי כבוד. ואולם העם הזניח אותם, משכיח אותם מלבו ומשתדל לעקור מלבו את שאיפת המרד ותאוות הנקמה.
העברי החדש נושא בקרבו את דם שמעון ולוי שומרי כבוד אחותם, דם יהושע כובש כנען, דם בר כוכבא.י"ח בכסלו תש"ג (27.11.42)".
