את הדף הזה כתב רבי אריה לוין, "אבי האסירים", על פי בקשתו של ההיסטוריון, השוטר והבלש דוד תדהר, על מנת להדפיסו ב'אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו' שבעריכתו.
רק פרטים אחדים סיפר ר' אריה על עצמו מעבר לנתונים המשפחתיים:
"ביקר בשבת ויו"ט, גם בחול, את אחיו, עם בזוז ושסוי אשר בבתי כלא הוחבאו, ובמחנות העצורים נעצרו, משך חצי יובל שנים בלי שום קבלת פרס, והיה הנאד היחיד שנשפכו בו דמעות עשוקים".
מה פשר המשפט האחרון? לכאורה לא מתאים לר' אריה לכתוב כך על עצמו. בספר 'איש צדיק היה' פרסם הסופר והביוגרף שמחה רז הי"ו כמה מכתבים שכתב ר' אריה, בהם רואים את ענוותנותו הרבה ואת בריחתו מהכבוד.
ובכן, נחזור כמה שנים אחורה.
במאורעות תרפ"ט, אסרו הבריטים את השוטר היהודי שמחה חינקיס, באשמת רצח. הוא יצא על דעת עצמו לפעולת נקם, נידון למוות, ולאחר לחץ הומתק דינו לשש שנות מאסר. כשהשתחרר, בשנת 1935, חלקים גדולים בישוב היהודי בארץ (וגם בשמאל) ראו בו גיבור הראוי להערכה. מיד לאחר שחרורו הוא נפגש עם הרב קוק (לצערי לא מצאתי פירוט על מה בדיוק הם דברו).
על כל פנים עוד בזמן שהיה אסור בבית הכלא, שלח חינקיס מכתב אל הרב קוק, ובו סיפר בשבחו של ר' אריה, "אבי האסירים", ושהוא היה "הנאד היחיד שנשפכו בו דמעות עשוקים".
הוי אומר: כשר' אריה מתבקש לספר על עצמו, הוא מאמץ את המשפט שכתב עליו השוטר-האסיר חינקיס, אשר שפך את דמעותיו באוזני ר' אריה.
הרב קוק כבר ידע והכיר טוב את תכונתו המופלאה של תלמידו-מקורבו ר' אריה לוין. הן **הוא זה שהציע לשלטונות הבריטים (בשנת תרפ"ו בערך) את ר' אריה לוין**, שהיה ת"ח אלמוני למדי, כשביקשו הבריטים מהרבנות הראשית למצוא רב שיהיה מסוגל להוות משענת רוחנית לאסירים.
וצריך להזכיר: בראשית עבודתו של ר' אריה עם אסירים, לא היו אלה אסירי המחתרות, אלא גנבים, שודדים, אנסים ורוצחים…
אמר רבי פנחס מקוריץ: "צדיק גמור יכול לאהוב רשע גמור". רק ר' אריה היה מסוגל לאהוב באמת ובתמים את הפושעים הללו, והם מצדם השיבו לו אהבה וניצוץ של תשובה ניעור בקרבם.
—
*כך מספר שמחה רז, בספרו 'איש צדיק היה', ואיני יודע מה המקור לדבריו, והיכן מצוי מכתבו של חינקיס.
