ההיסטוריונים החדשים

הבוקר התקשרתי ליהודי מבוגר, אשר הכיר אישית את אחד משלושים הלוחמים שהיו בתל חי עם טרומפלדור. ובכן שאלתי אותו את השאלה המתבקשת, מה שמעת ממנו בקשר לרגעיו האחרונים של טרומפלדור? היום מתרבים והולכים ההיסטוריונים והחוקרים שטוענים שטרומפלדור רק קילל ברוסית או לכל היותר הוא אמר משפט מחוכם בלטינית.

הגדילו לעשות חוקרים אחרים שטוענים שאף אחד לא יודע מה טרומפלדור אמר ברגעיו האחרונים, כי חבריו הפחדנים הפקירו אותו בחשכת ליל בדרך לכפר גלעדי, בגלל שנשמעו יריות וזה הפחיד אותם. אז הם הניחו את הגופה וברחו, וכשחזרו אחרי כמה דקות, ראו שהוא מת.

בכל פעם שאני חושב ששמעתי את השטות הגדולה ביותר, מתברר שזה לא הסוף… האם יתכן שגיבורי תל חי שלחמו בחירוף נפש במשך יום שלם יברחו מפני כמה יריות באפילה, ויפקירו את מפקדם? זו לא רק שטות אלא גם חוצפה כלפי הגיבורים. כמובן שזה גם נסתר מכל העדויות של אלו ששמעו מפיו של טרומפלדור את המשפט המכונן ברגעיו האחרונים.

על כל פנים סיפר לי אותו יהודי מבוגר כך. בשנת 1964 הוא היה בקשר הדוק עם אחד משלושים הלוחמים בתל חי, ויום אחד הוא החליט לשאול אותו: מה אמר טרומפלדור ברגעיו האחרונים?

וכך ענה לו החבר מתל חי: טרומפלדור אמר: אין דבר, טוב למות בעד ארצנו.

כל כך פשוט…

אותו חבר עמד אז ליד טרומפלדור, ושמע אותו אומר זאת. מסתבר שאף אחד לא הפקיר את המפקד הגיבור, הנערץ והאהוב.

שחתי בדרך אגב לאותו יהודי מבוגר שסיפר לי זאת: הזוי כמה אנחנו צריכים לחפור ולמצוא עוד ועוד עדויות על דבר כל כך פשוט… האם לא מספיק ששלושה מאנשי תל חי שמעו את המשפט הזה מפיו של טרומפלדור, ופרסמו את זה לתומם בתוך שבוע בעיתונות בארץ, הנה באים היום "היסטוריונים", 100 שנה לאחר המעשה (כשכל העדים לו כבר בעולם האמת) ועכשיו הם מפקפקים בכך שטרומפלדור אכן אמר זאת!

לא ידעתי על מה דרכתי. מאותו רגע הפיל עלי היהודי המבוגר הרצאה היסטורית מרגשת שארכה לא פחות מ-40 דקות. ברצון הוא היה ממשיך עוד אלמלא נאלצתי לקטוע אותו. כמומחה ובקי בהיסטוריה (וכאחד שהיה בעצמו בחלק מהאירועים הגדולים שקרו בארץ בדור האחרון) הוא תיאר לי בעצב את המגמה הותיקה והמתגברת לשכתב את ההיסטוריה הציונית. לנתק הכל מהדת ומהתורה, ולהציג הכל בצורה חילונית. מגמה שלפי דבריו ניתן לראות גם בפרסומים דתיים.

על מה הוא לא דיבר? על הקמת המדינה, על כפר דרום, על הבילו"יים ויחיאל מיכל פינס, על חנה סנש, על יצחק רבין, ועוד ועוד.. על אנשים שחוללו מהפכות ואף אחד לא מכיר אותם כי היתה להם כיפה על הראש, ומנגד "גיבורי ציונות" שהיו פחדנים ולא תרמו דבר, אבל השתייכו למגזר הנכון, וזה הכניס אותם להיסטוריה.

מתברר שכל ההיסטוריה הציונית נכתבת בצורה מגמתית בעליל. "אתה יודע מה המוטו של ההיסטוריונים החדשים?", הוא שאל אותי בסערת רוחו, ומיד ענה: "העבר זה כבר לא מה שהיה פעם".

ישנה, אפוא, משימה חשובה ממדרגה ראשונה, לכתוב את כל ההיסטוריה של התחיה הלאומית מחדש בצורה בלתי מגמתית. זה לא באמת "מחדש" – צריך לכתוב אותה כפי שהיא באמת היתה.