שרה ציפה ריבלין היא אשתו של ר' יושעה ריבלין שנודע כ'בונה שכונות ירושלים'.
ביום שהשתדכה עם בעלה סיכמו השניים על כך שהם יגורו מחוץ לחומה, וזאת ממגמה להרחיב את גבולות ירושלים ולהקים שכונות חדשות מחוץ לחומותיה – המהפך ההיסטורי של "היציאה מהחומות".
כששמעו הורי הכלה על התוכנית הם רצו לבטל את השידוך; הם לא הסכימו לסכן את חיי בִּתם על ידי שיגעון כזה. הישיבה מחוץ לחומות הייתה מסוכנת ביותר: השודדים, הישמעאלים וחיות הטרף שהסתובבו שם הטילו את חִתתם על יושבי ירושלים.
איש לא העז להתגורר מחוץ לחומה, והרעיון נראה אז מוזר ביותר. אך הכלה אמרה: "גם אני חושבת שהרעיון הזה חשוב, ובאשר ילך הוא, אלך גם אני".
הזוג ריבלין הקימו את נחלת שבעה (הנחת אבן הפינה נבחרה להיות בתאריך ה' באייר (!) בשנת תרכ"ט). זו היתה השכונה הראשונה מחוץ לחומת העיר העתיקה, מתוך שרשרת שכונותיה החדשות של ירושלים, שהקים ר' יושעה ריבלין.
באחת הלילות שהתה שרה ציפה ריבלין לבדה בחצר ביתה, ופתאום הגיח מאחוריה שודד רכוב על סוס, אשר רכב אליה בפראות וכיוון אליה את חרבו.
שרה ציפה לא איבדה את עשתונותיה. ללא כל נשק היא השיבה מלחמה שערה כלפי השודד, ואף הצליחה להכריע אותו. בסופו של דבר הוא הצליח לברוח כל עוד נפשו בו…
כעבור שעה הגיע בעלה, ר' יושעה ריבלין, ושמע ממנה על התקרית הקשה והמפחידה.
שרה ציפה שרדה את התקרית, אולם היא היתה "פגועת הלם", וצלקת עמוקה נותרה בנפשה, וכעבור מספר ימים היא נפטרה.
שרה ציפה היא אחת הנפגעות הראשונות, ואולי הראשונה, בתקופת הרחבת היישוב היהודי בארץ, ונפילתה הייתה על מזבח אדמת הארץ, אשר כה אהבה, ולמענה מסרה את נפשה.
הודות לגבורתה ותעוזתה למען ירושלים הבנויה, נראית ירושלים כפי שהיא כיום: רחבה ותוססת מאי פעם, ובתוכה מעל 500,000 יהודים.
