אני לומד עכשיו את הכרך הרביעי של 'פנקסי הראי"ה', כלומר היומנים האישיים של הרב קוק, בהם תיעד את עולמו הרוחני ואת חידושיו. והנה אני נתקל בשירו המפורסם למוצאי שבת, "ישמח לבי". ופתאום אני מבין בפעם הראשונה, את המהפך הרוחני הטמון פה בשיר תמים זה המבוסס בעיקר על פסוקים ואמרות חז"ל.
כל השירים של מוצאי שבת הם שירי דכדוך ועצב נוגה. לא רק המילים אלא גם המנגינות. מוצאי שבת התקבע במשך אלפי שנות גלות כזמן נוגה, בו מבכים את עזיבת השבת, ואת הירידה לימי החול הקשים. מה יכל לשמח יהודי בגלות? רק השבת, שבה נחלץ מתוך משברי ימי החול. וברגע שיוצאת שבת, עולה וצף ההווה המייאש בו נתונים יהודי הגולה.
בא הרב קוק לפני 100 שנה, בראשית התחיה בארץ, ופוקח את עינינו: לא עוד! מוצאי שבת שלנו צריך להראות אחרת, מלא עידוד ונחמה, ולא בכי ודכדוך. וכך מתארים ששת בתי השיר את השמחה הרבה כיום, ממש מול עינינו, בגאולת ישראל.
"כי יהפך לשחר – ערבי"…
"ומגלות לי יקרא דרור, וממחשך אצא לאור"…
"ועלובת נפש בשמחה אזורה".
כל השיר הזה מבטא את המהפך של דור התחיה, שמתבטא בכך שמוצ"ש הוא זמן שמח ולא עצוב. מחר בבוקר אנו נצא לעבודה כאן בארץ, תחת שלטון עברי שהולך ומתפתח למול עינינו.
