ההתיישבות הדתית-לאומית הראשונה: קומונה בתוך חצר ערבית, שנהגה באורח חיים צמחוני

קורותיה של ההתיישבות הדתית-לאומית הראשונה בארץ עלוטים בערפל. על פסגת הר כנען, בגובה של כמעט 950 מטר, התגוררו חלוצים של 'הפועל המזרחי' בחורף שנת תרפ"ד 1923.

החלוצים התיישבו בפסגת ההר, בלב התיישבות ערבית דלה. מסביב היתה שממה מוחלטת. הם ביקשו לחיות כאיסיים בשעתם, עד כדי הנהגת ה'צמחוניות' כדרך להווי מזוכך יותר.

שם הקבוצה היתה "הנצי"ב", על שם הנצי"ב מוולוז'ין, שהיה חבר פעיל בתנועת חובבי ציון, ומגדולי המעוררים להתיישבות דתית בארץ. ברם, השם הזה קצת מטעה, משום שהחלוצים לא היו

חניכי ישיבת וולוז'ין או דומותיה, אלא בכלל חסידים שעלו מפולין, רובם ככולם השתייכו לחצרות אדמור"י רוז'ין.

היה זה כשנה וחצי אחרי ועידת היסוד של 'הפועל המזרחי' בירושלים. הסיסמה "תורה ועבודה" הציתה אש בלבבות. נוסדו הקבוצות החקלאיות הראשונות של 'הפועל המזרחי' בזו אחר זו.

הראשונה שבהן היתה קבוצת הנצי"ב, שהעפילה, כאמור לפסגת הר כנען שליד צפת.

"התגברנו על כל המכשולים"

במכתב ששלח אחד החברים, בימים הראשונים להתיישבות, הוא מתאר את קשיי ההסתגלות:

"המקום הוא בצד הדרך שבין ראש פינה לצפת ונקרא בפי הערבים "קבע". התנאים קשים מאוד. פינה נידחת, שוממת ועזובה, ואין בה אלא חצר אחת מרובת ובה משפחות ערביות אחדות, הגרות בארבע חושות. המראה עושה רושם קשה מאוד: סלעים ובוץ. הערבים אין להם רפתים ולא אורוות, והם מחזיקים את בהמותיהם בתוך בתיהם וממלאים אותם רפש וזוהמה…

בתוך הבתים של הערבים נמסר לנו "חדר" אחד, ד' על ד', שצריך לשמש מטבח בית אוכל ובית לינה ל-18 איש. הגשמים בכל תקפם. הרוחות מבחוץ והרפש מבפנים אוכלים בנו בכל פה. מים אין כאן. צריך להביאם על גבי חמור בפחים ממרחק של 2 קילומטרים מן המעיין הנמצא בתוך ואדי עמוק ליד הכפר הערבי "עכברא". בגלל חוסר מקום בחדר ישנו חברים אחדים בחוץ והצטננו. אחדים חלו בקדחת ורבמטיזם. בלי להתחשב עם כל זה התגברנו לאט לאט, על כל המכשולים, והחלטנו להסתדר כאן, ויהי מה!".

שאיפות אידיאליות לצד נאיביות

לימים כתב נתן גרדי, מראשי 'הפועל המזרחי':

"קבוצה זו יכולה לשמש דוגמה על שאיפות אידיאליות טהורות מצד אחד ועל נאיביות מדהימה מצד שני.

אפשר כיום להתפלא איך הולכים לייסד קבוצה בלי כל בסיס, על חלקת אדמה חכורה מלאה אבנים בלי מים ובלי כל מבנה מתאים. אבל ההתלהבות היתה גדולה. הם יהיו ראשונים לתנועה קיבוצית בהפועל המזרחי. מובן שאחרי כשנה היו מוכרחים לעזוב את המקום, ועברו לכפר חיטים".

והוסיף גרדי:

"סיפרו לי חברי קבוצת 'הנציב' על הר כנען, שבליל סערה וגשם על הגג מעל הבניין והם כולם רטובים ורועדים מקור, במשך כל הלילה, ופתאום מופיע בבוקר הרב ישעיהו שפירא, האדמו"ר החלוץ. הוא הלהיב את החברים לריקוד והוא ביחד אתם רוקד ושר, והחברים משתוממים וקל נעשה להם לכולם אחרי הלילה הקודר".

"הרב שפירא התגלה כפרש מצויין"

חברי הקבוצה עסקו בעבודה במטעי הטבק של האדון א' ברזילי בראש פינה, היושבת למרגלות הר כנען. מדי בוקר ירדו לעבודה, ולקראת ערב עלו בחזרה למשכנם.
בשבט תרפ"ד כותב אחד מבני החבורה:

"כל אלה הדברים שאנו סובלים מהם כעת, הם בכל זאת זמניים וארעיים. הספקנו כבר לחרוש ולזרוע עשרה דונמים שעורה ושמונה דונמים פול; סמוך לחצר סידרנו גם גינת ירקות שעלתה לנו בעמל רב מאוד. אנו עוסקים בסיקול אדמה לנטיעת טבק ואחרי כן חורשים אותה. רוב החברים עסוקים בעיקר בעבודת הטבק אצל האיכר ברזילי מראש פינה. את העבודה קיבלה הסתדרות 'הפועל המזרחי' בתנאי שמחצית היבול לפועלים.

בענין הבטחון. ביקרו אצלנו היום ראש המשטרה מראש פינה עם שוטרים אחדים מהמשטרה המעולה. הבטיחו לנו שנקבל 10 רובים. לעת עתה, מסרו לנו רובה אחד בלבד, העובר מיד ליד.
היה פה הרב [ישעיה] שפירא, הבאנו בפניו את מצבנו והעניינים תוקנו קצת. אגב, בפעם הראשונה התגלה בפנינו הרב שפירא כפרש מצוין – אל תספרו זאת בתל אביב. למדנו מפיו פזמון יפה, המושר בפינו לעתים קרובות להפגת צער הקליטה במקום:

העבר אין;
העתיד עדיין;
וההווה כהרף עין;
אם כן דאגה מניין".

ארוחת בוקר וערב – דג מלוח

כאמור, הקבוצה היתה צמחונית בהגדרתה, והדבר נזכר בתיאורים שנכתבו על אודותיה באותה תקופה. ועם זאת אחד החברים סיפר במכתב, כי "אוכלים אנו בבוקר ובערב דג מלוח או חלבה, ושותים תה. בצהרים אוכלים מרק ירקות או חמיצה וחצילים. בשר אנו טועמים משבת לשבת בלבד".

אחד מהחברים הסביר לימים את היחס לצמחונות:

"המצב החברתי בקבוצה היה בדרך כלל משביע רצון, ברוב שאלות הציבור והקבוצה היתה אחדות דעים. רק פעם אחת הופר 'שלום הבית': חברים אחדים תבעו שהקבוצה תינזר מכל מאכל מן החי, מתוך נימוקים מוסריים. בשאלה זו נתפלגה ה'חזית' לשניים – זה אוסר וזה מתיר. שני הצדדים השתמשו בנימוקים 'תיאורטיים', 'מדעיים', וטעמי בריאות. ה'מפוקחים' שבינינו נעזרו על ידי הוכחות 'מעשיות' והסתמכו על ההזנה הדלה הקרובה ממילא ל'צמחונות'. לא הועילו האזהרות, כי הדבר ישפיע גם על מצב בריאותם של החברים העובדים עבודה קשה בשדה. סבל פיסי רב נוסף לעובדי עבודה קשה".

רוחו של הרב קוק

הרוח היתה רוח דתית-לאומית, שהושפעה מאוד מהראי"ה קוק. כך כתב לימים ישעיה ברנשטיין, מראשי הפועל המזרחי, שהיה חבר בקבוצה על הר כנען:

"כל תוכן החיים של הקבוצה היה נתון אז להתוויית סגנון חדש בעל הווי דתי, שהיה מושפע במישרין מאישיותו המקסימה של הרב אברהם יצחק הכהן קוק, זכר צדיק לברכה, אשר היה נלהב לצורת החיים של קבוצה דתית. הוא השפיע עלינו בדבריו ושלח לנו את כל ספריו ומאמריו".

חברי הקבוצה פנו אל הראי"ה וכך כתבו לו:

״הננו מבקשים בזה מכתר״ה, שיואיל להמציא לנו עזרה רוחנית כיד ד׳ הטובה עליו. לבותינו הצעירים צמאים ומשתוקקים לדבר ד׳ אמיתי, לדברים חוצבים להבות אש, שיציתו את שלהבת הקודש בלבבנו. בתוך החשכה הרוחנית הגדולה וזרם הכפירה והגסות ההפקרית של זמננו זה, נתגלה לנו כתר"ה ככוכב מזהיר, המאיר את חשכת הערפל, ומכניס ניצוצי אורה לתוך הלבבות התועים והמבקשים לחזות בנועם ד' ולמצוא את דרך האמת. ולכן מבקשים אנו מכתר"ה שיואיל בטובו לשלוח לנו את ספריו ומאמריו, שעל ידי זה יתן סיפוק ומזון רוחני לנשמתנו".

אחרית הקבוצה

עם כל המסירות הרבה של החלוצים, לא שפר גורלה של ההאחזות בהר כנען. סיפר אחד החברים:

"גילויי האהדה וההתעניינות מצד חברי הקבוצות מקרוב ומרחוק, לניסיון החלוצי והחברתי בעל סגנון חיים חדש באותם הימים, הפיחו בנו אומץ רוח לשאת באהבה את לבטי קליטתנו במקום. אילולא השאיפה שפעמה בלב כל יחיד להתעלות, הקבוצה היתה מתפרקת תוך שבועות ספורים.

כך המשכנו עד לסוף שנת תרפ"ד. רק אז באנו לידי הכרה גמורה, בהסכמת המוסדות המישבים, שאין כל עתיד כלכלי למקום שומם זה. ואז גם הוחלט על העברת הקבוצה לכפר חיטין, הסמוך לטבריה, – נקודת ההתיישבות השניה של 'הפועל המזרחי' בימים ההם".