הבחור החסידי שהגיע לדגניה והיה משומריה

משה ברסקי היה חלוץ שחי ועבד בדגניה, ונפל בקרב מול הערבים בשנת תרע"ד (1913). סיפורו המופלא שזור בסיפור חייהם של אישים מפורסמים בתחיית האומה.

בחצר רוז'ין

כשהצדיק רבי ישראל מרוז'ין היה בעצבות, היה מבקש מאת אחד מחסידיו הקרובים, רבי ישעיה, שינעים בזמירות ובניגונים.

סיפורי מופת היו מסופרים על כח תפילותיו וזמירותיו של רבי ישעיה'לה. כשנפטר, המשיך בעבודתו חתנו רבי יוסל ריז'ינר, שהיה תלמיד חכם. במשך ארבעים שנה היה רבי יוסל שליח־ציבור בימים נוראים, בקלויז של הרבי מסדיגורא רבי אברהם יעקב פרידמן הראשון, בנו הרבי מרוז'ין.

לא רק את החזנות והזמרה ירש רבי יוסל מחותנו, כי אם גם את אמונתו הכבירה, ומשום כך השפיעה תפילתו כל כך על שומעיה והייתה מעלה אותם למדרגת 'התפשטות הגשמיות'.
וזכות תפילותיו הטהורות זו עמדה לו לרבי יוסל גם בהשתוקקותו לארץ ישראל, שלא נחלשה מהתנגדויות שונות שהיו אז לרעיון ישוב הארץ.

מוישל'ה ברסקי עולה לדגניה

לרבי יוסל היה נכד, שנקרא מויש'לה ברסקי. בעיירה סקווירא נולד ושם חונך ב'חדר' לתורה ומצוות. מהוריו וסבו ירש את אהבת ארץ ישראל.

בהגיעו לגיל שמונה עשרה, עלה משה לארץ ישראל, ביוזמתו וברצון אביו, כחלוץ לפני המשפחה.

הוא התיישב בדגניה, על גדות הירדן והכינרת, והתדבק בקדושת עבודת אדמת ארץ ישראל.

תוך זמן קצר יצר קשר הדוק עם החברים בדגניה, אף כי חי ביניהם רק שמונה חודשים. באותם ימים לא היה רופא בדגניה, גם לא חובשת. במנחמיה הסמוכה היו מרפאה מסודרת ובית מרקחת, ומשה יצא לשם כדי להביא תרופה לחולה שמואל דיין. בדרך תקפו אותו ערבים ורצחו אותו.

משה ברסקי היה הקרבן הראשון של דגניה, וקברו – הקבר הראשון בבית הקברות.

(אגב: שנתיים אחר כך נולד בן בכור לשמואל דיין, והוא קרא לו 'משה' על שם מי שקיפח את חייו למענו. לימים היה משה דיין שר הביטחון בממשלת ישראל).

רבי יוסל, סבו של משה ברסקי, עדיין היה בחיים. הוא כתב אז לאנשי דגניה:

"בימי החשמונאים כשאח אחד נפל – הגבירו האחרים את מאמציהם עוד יותר…".

"לא יפול רוחכם להיסוג אחור!"

ר' נפתלי הרץ ברסקי, אביו של משה הי"ד, הפך מאז לסמל ו"אבא רוחני" של ההורים השכולים שאבדו את בניהם על הגנת הארץ. הוא כתב אז מכתב לחברים בדגניה:

"סקווירא, יום ז' חנוכה תרע"ד
חברים נכבדים – קבוצת דגניה!
קיבלתי את מכתבכם שנכתב בדמע ודם. ראיתי בו דברי אמת שיוצאים מקרב לבות אוהבים… שבר גדול הושברנו.
אך מאמין אנוכי שלא יפול רוחכם להיסוג אחור, חלילה. אדרבה! מקווה אני שזכר בני המנוח עוד יוסיף לכם עצמה ועוז לעמוד בקשרי המלחמה הקדושה עד סוף הוציאנו לפועל את רעיוננו הגדול, אשר בעדו ובתוככם הקריב בני את נפשו ודמו.
איננו מבכים ואיננו מספידים. בנים יקרים, עבדו במרץ ובתקוה שעמנו יחזק את עמדותיכם. הננו שולחים לכם את בננו השני למלא מקום בננו שנפל. מותו של משה מעלה את כולנו ארצה.
הרץ ברסקי".

ההדים שחולל המכתב

מכתב זה נדפס אז באותם ימים בעיתון 'הפועל-הצעיר'. מערכת העיתון הוסיפה הערה מתחתיו:

"החבר שמסר לנו את המכתב הזה מוסיף את המלים הנאמנות האלה: "עם הורים כאלה בישראל, עוד לא אבדה תקותנו. בא אחיו הצעיר של משה, יפה ורענן כמוהו, חרוץ ומסור לעבודה בכל נפשו. לעוז רוח כזה – לשלוח את הבן השני למקום שנפל חלל הבן הראשון – זוכים רק אנשים בעלי נשמה שלמה ויפה".

יוסף ברץ ממייסדי דגניה, התבטא אז: "מכתב האב הרעיד את לבותינו והוסיף לכולנו אומץ ואמונה אמרנו: אם עוד הורים כאלה בישראל, מה נתאבל ומה נתייאש".

המכתב ריגש מאוד את קוראיו באותם ימים. הוא הוקרא בקונגרס הציוני ה- 11 שהתכנס בווינה ועשה רושם רב על מאות השומעים. ד"ר חיים ויצמן התבטא באסיפה ציונית בפריז, כי ר' נפתלי הירץ ברסקי הוא "הציוני הפוליטי הגדול ביותר אחרי הרצל".

עשרות צעירים עלו לארץ מתוך התעוררות חלוצית והקרבה זו של ר' הירץ ברסקי.

לוי שקולניק (לימים לו אשכול – ראש הממשלה) עלה ארצה זמן קצר לאחר מכן, והתבטא כי המכתב היה אחד המניעים לעלייתו.

בשנים הבאות עלו ארצה הוריו ואחיו של משה. האמא, טובה גיטל ברסקי, עלתה כבר בשנת 1914, פחות משנה אחרי מות בנה.