במאמרי 'הרואה בשושנים' הצבעתי על כך שהרב קוק ניחן ביכולת מיוחדת לזהות צדיקים נסתרים, והיה נוהג (לפחות בחלק מהפעמים) לגלות ולפרסם אותם לציבור, על מנת שיהנו מאורם.
הערב מצאתי עדות נוספת, די מפתיעה, על מנהג זה של הרב קוק.
מדובר בלא אחר מאשר ה'חזון איש', רבי אברהם ישעיהו קרליץ, הדמות המופתית והנערצת ביותר על העולם החרדי-ליטאי.
כך מספר שבתי דניאל (דון-יחיא), תלמידו של הראי"ה קוק ב'מרכז הרב', ולימים עורך 'הצופה':
"בגולה היה החזון איש נחבא אל הכלים, וגם בארץ [לאחר עלייתו בשנת תרצ"ג] התנהג בצניעות, לא הופיע באסיפות ולא תבע לו כבוד ועמדה. הציבור הרחב לא ידעוהו. פומבי יצא לו מחמת מעשה שהיה".
"הראי"ה קוק חלה את מחלתו האחרונה. לפני הכותל המערבי עמדו יום יום עשרות יהודים וביקשו לקרוע את רוע הגזירה. ופעם אחת בתקוף המכאובים על החולה, קרא לאחד ממקורביו ואמר לו:
"לך, בני, לבעל 'חזון איש' היושב בבני ברק, ובקש מלפניו שיתפלל עלי. יהודי מופלא זה, שכל חייו קודש לתורה, תפילה ומעשים טובים, מובטחני שתפילתו תירצה בישיבה של מעלה".
בקשה זו מפי קדוש ישראל הגוסס, צמחו לה כנפיים והיא התפרסמה בישוב הדתי. אנשים התחילו לבקרו [את החזון איש], לראותו ולשאול בעצתו".
[מקור: עיתון 'הצופה' 25 במרץ 1938].
עד כמה ניתן לסמוך על עדות מופלאה זו, שהרב קוק הוא שגילה להמון את ה'חזון איש', אותו גדול בתורה שלמעשה עיצב, במידה רבה, את העולם החרדי הארצישראלי, והפך את בני ברק ל'עיר התורה?
לדעתי יש לסמוך עליו משתי סיבות. הראשונה: שבתי דניאל היה תלמיד מסור של הרב קוק, והכירו מקרוב. הוא היה הביוגרף הראשון של הרב. באותה תקופה שהרב היה חולה, שבתי היה בישיבה, ובוודאי היה עד לסיפור.
בנוסף לכך, כפי שהזכרתי, התכונה הזאת לגלות צדיקים לציבור הרחב, היתה אופיינית מאוד לרב קוק. כמדומני ששבתי דניאל לא הזכיר אותה במאמריו הרבים על הרב, וממילא כשהוא מספר כאן על "חשיפת החזון איש" על ידי הרב, הרי זה כ"מסיח לפי תומו" באופן שמתאים מאוד לסיפורים דומים שמסופרים על הרב.
