קיבלתי את הפרס הגדול ביותר שביוגרף יכול לקבל

אני חייב לשתף אתכם בנס ספרותי-מחקרי שהתרחש לי היום. משהו בלתי צפוי בעליל.

כידוע לכם אני חוקר בזמן האחרון את תולדות חייו של המשורר יוסף צבי רימון, לקראת הוצאת ספר עליו. עד כה מצאתי לא מעט תגליות נהדרות שטרם פורסמו, אבל הרגשתי איזה מחסום מסוים בכתיבה. זאת משום שנותרו לי מספר נקודות עמומות בביוגרפיה שלו, שעד היום המחקר עליו לא טיפל בהן כדבעי.

ובכן, מה הדבר הנכסף והמבוקש ביותר כשעמלים לכתוב ביוגרפיה של מישהו? כמובן: לגלות שהוא כבר כתב על עצמו אוטוביוגרפיה, ולהשיג אותה. מה יכול להיות יותר טוב ומתוק מזה? לא רק שזה יכול לחסוך ימים של עבודה וגישוש באפילה, אלא שזה גם מעניק אמינות ואיכות נוספת למחקר.

ישבתי היום בספריה הלאומית בירושלים, ונברתי במאות גליונות עיתונים וכתבי-עת מצהיבים, מלפני 100 שנה, בתקווה לגלות אי אלו פרטים ביוגרפים נוספים מחייו של המשורר רימון. זאת עבודה לא קלה, משום שהוא פרסם מאות יצירות בכל כתבי העת העבריים שנדפסו בארץ, החל מהפועל הצעיר ועד לירחוני אגודת ישראל הירושלמית (לימים נטורי קרתא). חלק מפרסומים הללו נדירים מאוד וקשים להשגה. רימון שלח את יצירותיו אל כל במה שנאותה לפרסם את דבריו, מבלי משוא פנים.

וכך ישבתי וקראתי עשרות מאמרים ושירים שלו, מרתקים וקסומים, עד שפתאום הגעתי למאמר מיוחד פרי עטו, שונה מכל יתר מאמריו הספרותיים.

במאמר זה רימון מספר על קורותיו של בחור ישיבה ממוצע שמתעתד להיות מגאוני הדור… הבחור לומד בישיבה מסוימת בליטא, עולה ארצה, מנסה ללמוד בכמה ישיבות אך ללא הצלחה, ופורש בצער מבית המדרש.

אלא שאחר כמה שנים הוא שב ופותח את הגמרא, ואזי אור יקרות נגלה לו. הוא נשאב אל תוך דפיה, גומע אותה בשקיקה, מסכת אחר מסכת, ולאחר מכן מקיף את כל השולחן ערוך, הזוהר הקדוש וספרי האחרונים, עד שהוא נהיה גאון מופלג בתורה, כחלומו בנעוריו.

מיהו אותו בחור?

רימון לא מספר לנו את שמו. בכלל: לכל הדמויות בסיפור אין שמות, תופעה חריגה במאמריו של רימון שבאופן עקבי כתב מאמרים על דמויות אמיתיות. האם לפנינו יצירה ספרותית ותו לא? ניסיתי להבין מה בדיוק המסר שרימון רוצה לספר לנו בסיפור ארוך ומייגע זה, המתפרש על חמישה עמודים…

ופתאום נפל לי האסימון. היצירה הזאת היא לא תיאור ספרותי בדוי, אלא אוטוביוגרפיה תמציתית של היוצר בעצמו!!!

איך הבנתי את זה? רימון מציין שהבחור נשלח ללמוד בישיבה ספיציפית בליטא, ולא לישיבות אחרות, משום שראש הישיבה היה מיודד עם אביו של הבחור. בנקודה הזאת נזכרתי מיד בסיפורו של רימון עצמו; הוא נשלח ללמוד בישיבת לידא, אצל הרב ריינס, משום שאביו (ר' אפרים אליעזר רימון) היה מיודד עמו…

אילו זה היה הרמז היחיד, עדיין לא היה די בכך כדי להוכיח שרימון מספר על עצמו.

מה רבה היתה שמחתי כשקראתי את הפסקה הבאה, בה מסופר על עלייתו של הבחור-ישיבה ארצה. אם מדובר על רימון, הרהרתי לעצמי במהירות, התלמיד אמור לפנות לישיבה של הרב קוק ביפו, שהרי ידוע לנו שרימון למד בה.

ובכן… צדקתי! רימון מספר כי אותו בחור אנונימי מתקבל לישיבה בירושלים, אך לאחר זמן עוזב אותה ועובר ללמוד בישיבה של הרב קוק ביפו (בה למדו בסך הכל כעשרה בחורים באותה תקופה). בינגו!

אם כן, אין ספק שמדובר ביצירה אוטוביוגרפית מדהימה, החושפת לראשונה את עולמו של רימון מתוך כתיבתו שלו. מסתבר שגם אלו שקראו אותה (אם בזמנו כשפורסם המאמר ואם במסגרת מחקר על כתביו של רימון) לא הקדישו לה את תשומת הלב הנדרשת משום שלא הבינו את משמעותה.

ושימו לב לקטע שמוסיף רימון בסיום הסיפור (בתמונה). נדמה שהוא אומר הכל…