האם הראי"ה קוק ובנו הרצי"ה מחו אי פעם כנגד פעולות תגמול של יהודים כלפי ערבים? כך נטען במאמר שפורסם לאחרונה בתקשורת.
אך למעשה, לא היה דבר כזה. אדרבה, יש סימנים לכך שהם התעקשו שלא למחות כנגד יהודים שביקשו להגיב על פיגועים ומאורעות דמים. חשוב להדגיש: אין פירושו של דבר שהם עודדו את התגמול או הסכימו לו, אך בכל אופן הם לא מחו כנגדו. יש פער משמעותי בין אי-תמיכה לבין מחאה. ומדוע?
1. מחאה כנגד פעולה זו, בייחוד כשהיא נעשית ללא מחאה דומה כלפי הערבים הפוגעים – הינה פסולה, מעוותת, ולא מוסרית. (והאפשרות למחות במקביל בפוגעים משני הצדדים לא תמיד קיימת, בגלל התקשורת שעשויה למחוק את המחאה כלפי הערבים שהתחילו את המהומות.)
2. לעיתים יש מקום לפעולות תגמול, כאשר הדבר תורם לביטחון העם המותקף. כמובן לא כל אחד בר הכי לקבוע אם מותר לעשותן אם לאו. עכ"פ ישנם גיבורים ידועים ששמם נישא בהערצה, אשר נקטו בפעולות תגמול כנגד אוכלוסיה חפה מפשע, הוי אומר שהדבר לא פסול מעיקרו. המחתרות, ומפקדים בכירים בצה"ל, לא שללו את התגמול כשהיה נדרש. ודאי שיש לחלק בין תגמול של יהודי פרטי לבין פעולה צבאית מדינית, אך עיקר החילוק אינו מהפן המוסרי אלא מבחינה אסטרטגית.
3. פעולת תגמול מצד היהודים הנפגעים אינה נובעת מתוך שנאה תהומית עקרונית, כמו האנטישמיות המדרבנת את האוכלוסיה הערבית לשפוך את דמם של היהודים שלא נלחמו בהם מעולם, אלא נובעת מתוך תגמול – אם לשם נקמה ואם לשם הגנה. אין בכך הצדקה לתגמול אלא הבנה שהוא שונה מהותית מפעילות טרור ערבית, וצריך להיזהר שהמחאה נגד פעולות תגמול פסולות לא תתפרש כהשוואתו לטרור הערבי.
כשיהודי פרטי (לא המדינה) נוקם בערבי חף מפשע, זה חילול השם, אין ספק בכך. אנחנו עסוקים בהבאת אור ומוסר לעולם, ועלינו להתרחק מהמעשים השפלים והמכוערים של אויבינו. אולם כשערבי משפיל ופוצע יהודי חרדי בשער שכם ומעלה את זה בגאווה לרשתות החברתיות זה לא רק חילול השם אלא גם חילול כבוד האומה, שהנו חמור לא פחות. הלא זוהי הסיבה שאותו ערבי החליט לתעד ולהפיץ את מעלליו – להשפיל את העם היהודי.
שני סיפורים
לסיום אזכיר בקצרה שני סיפורים להשלמת התמונה:
*במאורעות תרפ"ט, בהם הערבים ברחבי הארץ התגלו בשיא אכזריותם המטורפת (בצפת, מקום מגוריי, היו סיפורים מחרידים כמו של יוזף מנגלה ימ"ש), דרשו הבריטים מהרב קוק שיבקש מהיהודים שלא להשיב אש כלפי הפורעים. הרב קוק לא הסכים. לא יתכן להוציא הודעה כזו, בזמן שהערבים הם אלו שהתחילו את המאורעות, ועליהם האחריות.
(אגב: בזמנו עסקתי כאן בסיפורו של שמחה חינקיס, השוטר היהודי שנקם בערבים. לא שמענו שום מילת מחאה מהראי"ה קוק כלפיו. ואולי חשש שמחאתו תתפרש בצורה לא נכונה בעיני הבריטים).
* כשפורסמה בעיתון כתבה על מעשה קונדס והתעללות של צעירים יהודים (לאו דווקא מהחבר'ה של להב"ה, וד"ל) בבדואי זקן, נחרד הרצי"ה קוק ופרסם מכתב מחאה בעיתון: "אם לצערנו קרה מקרה מחפיר כזה, של סידור עלבון וצער כזה, מתוך התלוצצות פרועה ומושחתת כזו, על ידי אנשים מתוכנו, אל בן-אדם משכנינו הגרים ויושבים בתוכנו – הלא יש להוקיע זאת ולהתבייש בזה.
הסיפור הזה – שהוזכר לאחרונה אצל כמה מחבריי בפייסבוק, כהוכחה לכך שיש למחות נגד יהודים שמבצעים תג מחיר – אינו נוגע כלל לסוגייתנו. שהרי לא מדובר כאן על פגיעה בערבים אלא רוע צרוף וחסר סיבה שגרם לצעירים לפגוע בבדואי תמים שאינו נוגע לסכסוך הישראלי-פלשתיני. בוודאי אין שום הצדקה שבעולם לפגיעה בו, גם לא בעיני הפוגעים בו, ומחאתו של הרצי"ה, אפוא, הינה פשוטה ומתבקשת.
דבר נוסף שראוי לשים לב אליו, הוא שהרצי"ה פרסם מחאה ב*עיתון* כנגד פרסום *באותו עיתון* על ההתעללות בבדואי, ובעיקר כנגד הלגיטימציה שהעניק לכך העיתון. זה דבר פשוט וברור, והוכחה לכך היא שלא ידוע לנו על שום מקרה אחר שבו הרצי"ה מחה פומבי, בעיתונות, בכרוזים שנהג לפרסם או ברדיו, כלפי פגיעה בבדואי, כל שכן פגיעה בערבי. ודאי לא אם הפוגעים היהודים עשו זאת כ"תג מחיר".
זו לא היתה דרכו של הרצי"ה למחות על אירועים כגון אלו, וכנראה משלושת הסיבות שציינתי לעיל.
ושוב אדגיש את הנקודה החשובה שהזכרתי לעיל, שיש המתקשים להבינה כתוצאה מהאווירה התקשורתית השטוחה שמתקשה להבדיל בין דברים:
אי-מחאה אין פירושה הסכמה.
