1. ההילולא של רשב"י במירון היא אירוע חרדי, ולכן על הציבור החרדי לקחת את מירב האחריות עליו. האחריות של הציבור הכללי היא לדאוג לכך שיופקו לקחים בציבור החרדי. לא ניתן להפיל את האשמה והאחריות על ציבורים אחרים, ודאי לא רק על המדינה והמשטרה.
2. בראש ובראשונה צריך להכות על חטא הדחפנות, תכונה יהודית-גלותית שאפיינה אותנו במשך 2000 שנה (מאז אסון 'סנדל מסומר') ועד השיבה לארץ לפני 200 שנה.
3. תכונה זו שרובו של העם נפטר ממנה, נמצאת עדיין בציבור החרדי. זהו איבר שעדיין חולה, ועל כולנו האחריות והחובה הדחופה לרפא אותו.
הציבור החרדי אמון, מכף רגל ועד ראש, על 'העתק הדבק' של היהדות הגלותית, העשירה ברוח אך דלה בחומר. יהדות הסומכת על הנס ומזלזלת בטבע, ובעיקר בשמירה על בריאות הגוף (ע"ע היחס לקורונה). תפיסה הרואה בשלטון העברי את העריץ, במשטרת ישראל – 'נאצים', ובצבא ההגנה לישראל – את האויב המסוכן.
4. את הדחפנות הזאת פגשתי, לצערי, בהרבה אירועים חרדיים, החל מטישים סוערים ומלהיבים ועד טרמפיאדות שכוחות באישון ליל. אבל את הדוגמה הכואבת ביותר נוכל לראות כיום בישיבת פוניבז'. בשנים האחרונות מתנהלים שם קרבות מבישים בין 'המחבלים' ל'שונאים'. כן, כך מכנים לומדי התורה את רעיהם וחבריהם לספסלה לימודים, ואין מוחה. בינתיים זה נגמר במכות ובהשפלות, אבל הסוף – מי ישורנו. הכתובת של האסון הבא חרותה שם על הקיר (כאשר האסון הרוחני כבר בעיצומו).
5. לא במקרה התרחש אסון הרמיסה דווקא במירון, ודווקא בחגיגה הגדולה לכבודו של רשב"י. יש בתורת הסוד ובמיסטיקה פנים של רמיסת הטבע, וזלזול בעולם; התנכרות לשכל ולהיגיון, והתעלמות מהגוף ומחובת שמירת בריאותו. הרמיסה הזאת מושכת המונים למירון. מיסטיקה בגרוש, חוטים אדומים, ח"י רוטל, ועוד סממנים שמתחדשים מדי שנה. נוצרה בעולם החרדי תרבות שהופכת את התורה לסגולות, ואת הצדיק לפועל ישועות.
כבוגר נלהב של הילולות מירון, אני יכול להעיד שמדובר באירוע שנתי שמעלה על נס את כוחו של הנס. זה בא לידי ביטוי בכל צעד ושעל בחגיגה. מדי שנה הייתי עד לחוסר ההתחשבות בצפיפות, בדוחק, בסכנה הצפויה, ולא התפלאתי. הבנתי שזה חלק בלתי נפרד מהאירוע. הסכנה היתה כתובה על הפרנצ'ס.
ואחרי שנים רבות שבהן השתתפתי בחגיגה, ונהניתי מאוד מהחוויה הרוחנית הסוחפת, קיבלתי לפני כארבע שנים החלטה אישית, לא פשוטה, שלא להגיע יותר למירון בל"ג בעומר. הבהרתי אז לחבריי כי יש שם פשיעה באחריות על שלום הציבור.
היום, לאחר האסון, אני נזכר בדברי חז"ל: "תחילתו בפשיעה, וסופו באונס – חייב".
6. כשיצא רשב"י מהמהערה בפעם הראשונה, הוא התנכר לעולם, וכל מקום שהסתכל בו – נשרף. "יצאה בת קול ואמרה: להחריב עולמי יצאתם? חזרו למערתכם!". עברו כמה שנים, ורשב"י יצא שוב, אבל הפעם בפנים חדשות ומאירות, עם סבלנות וכבוד לעולם.
תורת הסוד, הבוגרת, לא רק שאינה מתנגדת לטבע, אלא מכבדת אותו יותר, משום שהיא מוצאת בתוכו סודות ורזים מתוקים ונפלאים. זוהי תורתו של רשב"י שאנו נדרשים ללמוד, ולא את המיסטיקה המחריבה והשורפת.
7. לא, רבותיי. האסון במירון אינו בגלל שרשב"י זרק אותנו מחצרו. רשב"י גם לא כועס עלינו. רשב"י מת. מעתה רק אנחנו אחראים לגורלנו, ועלינו לשאת בתוצאות של מעשינו. בואו לא נתרחק למחוזות מיסטיים כדי להסביר את פשרו של האירוע הטראגי, כאשר הוא התרחש, בין היתר, באשמת המיסטיקה היתירה.
(אכן, לצערי, המיסטיקה המוגזמת שצמחה בעשור האחרון חוללה נס רפואי והחייתה את התנא הקדמון מעפרו, בשביל לשמש פרזנטור לעולם המיסטי המפוקפק. ומבלי לשים לב גם המשכילים והמפוקחים נשאבים לתוך הטעות הזאת, ומשלמים עליו ביוקר).
8. סיבת הטרגדיה במירון היא הדחפנות, ובהחלט הגיע הזמן להיגמל ממנה. עלינו להבין כי לא יתכן לרמוס את השני למען הרוחניות שלך, ולא יעלה על הדעת להעניק לגיטימציה לאלימות בבית המדרש. הבירור הזה חייב להתקיים, כחלק מתחיית האומה בארצה. אנו עוברים תהליך עמוק ומורכב של מעבר מתורת חו"ל לתורת ארץ ישראל; מדרך חיים הדואגת לפרט בלבד, לחיים של עם בארצו, שהשיקול של טובת הציבור ושלומו הוא אחד מעיקרי התורה. אנו עוברים מ'מקל חובלים' של דחפנות, ל'נועם' וסבלנות. ואמנם יצאנו מהגלות, אבל מסתבר שקשה להוציא אותה מתוכנו.