במשך עשרות שנים מתווכחים החוקרים האם היה זאב ז'בוטינסקי אדם אתאיסט או מאמין, וכל אחד מביא הוכחות לשיטתו.
בנו, ערי ז'בוטינסקי, סבר וטען כל ימיו שאביו היה אתאיסט, וכך חושבים עד היום הנכדים והנינים.
ואכן ז'בוטינסיקי, המנהיג הציוני הדגול שמאות אלפים הלכו אחריו בהערצה, גדל בסביבה של כפירה וריחוק מהמסורת. במשך עשרות שנים הוא הגדיר את עצמו כאתאיסט.
אלא שבסוף ימיו הוא עבר תהליך מפתיע של תשובה, בעקבות מפגשו עם הראי"ה קוק. השאלה הגדולה היא עד כמה השקפתו השתנתה, ואת החידה הזאת אני מנסה לפצח במחקר שאני משלים בימים אלו.
אורח חייו של ז'בוטינסקי נותר חילוני, ולא שיקף את המתחולל בלבו. הוא מיעט לגלות את דעותיו האמוניות בנאומיו ובמאמריו. אך לשמחתי מצאתי כמה מאמרים נדירים של ז'בוטינסקי (שנעלמו מעיני החוקרים שעסקו בשאלת אמונתו) בהן גילה את אהבתו והערכתו לאמונת ישראל.
לא זו בלבד, אלא שבאותם מאמרים הוא מתוודה, בבושה ובצער, על בורותו ביהדות, בגלל שלא גדל בסביבה דתית. הוא גם כותב: "בשבילי מאוחר כבר להתחיל ללמוד. אבל מרגיש אני את עצמי מאושר מאד שאני אחד מאלה שפתחו דלת", כשהוא מתכוון להשתדלותו הרבה "להשריש ולחדש את רוח הדת בעם העברי", במסגרתה נקבע הסעיף הראשון (!) בחוקת תנועתו (הצ"ח) על ענייני הדת.
הצילום הבא הנו מתוך הספר 'מן העבר' מאת שלמה זלצמן עורך 'הארץ', ידידו של ז'בוטינסקי:
בעזרת ה' בעתיד אוציא לאור ספר בנושא יחסו של ז'בוטינסקי למסורת ישראל, עם הפתעות וחידושים…
