האם יש איסור להסתכל על בעלי חיים 'טמאים'?

שאלה:

אני אוהב בעלי חיים ומגדל חתול חמוד בביתי. לאחרונה שמעתי שיש רב שאמר שראוי שלא להסתכל על בעלי חיים טמאים, ולהקפיד שלא לתלות בבית תמונות של בעלי חיים טמאים. הדבר מייסר אותי ואיני יודע כיצד לנהוג עם החתול, והאם להוציא מהבית ספרי-ילדים אשר בהם תמונות בעלי חיים.

תשובה:

כמובן יש ביהדות גם המון מנהגים מסוגים שונים, ואיננו באים ח"ו להמעיט בערכם, אך במנהגים אלו אנו צריכים זהירות רבה מאוד לבחון את אמיתותם, וגם לשקול היטב האם יש לנו לקיימם, כי לעיתים יצא שכרנו בהפסדנו, ואנו עלולים להוציא לעז על הראשונים שלא קיימו את המנהג, ואף ליצור תורה חדשה שלא שערוה אבותינו מדורי דורות.

מאז ימי אברהם יצחק ויעקב, ועד לפני כ-100 שנה בערך, כולם השתמשו בבעלי חיים וכמובן ראו אותם מדי יום. לא שמענו מעולם שיש בעיה להסתכל על בעלי חיים 'טמאים', אף לא בהבטה ממושכת, ועל כן ודאי שאין איסור כזה.

יתר על כן, ניתן למצוא ראיות בתורה שבכתב ובתלמוד לכך שאבותינו התבוננו בבעלי חיים לצורך לימוד הלכה ומוסר, ולא שמענו בהקשר לכך שום הסתייגות שהדבר הותר רק לצורך.
ההוראה להמון להימנע מהבטה על בעלי חיים 'טמאים' ואף על תמונותיהם נשמעה לראשונה לפני עשרות שנים בלבד, על ידי רב אחד בלבד. אלפי פוסקי הלכה, בעלי מוסר וקבלה, שבכל הדורות, לא הכירו איסור שכזה, ולא הקפידו על כך, ובוודאי שלא נטמאו ח"ו על ידי ראייתם.

אי לכך אין לקבל דעת יחיד כה חריגה נגד דעת כל גדולי ישראל שבכל הדורות, בדבר שמקורו וטעמו אינו מחוור כלל, ואדרבה, עלול להיות כאן הוצאת לעז על כל עם ישראל לדורותיו.

למעשה, רק במציאות המתועשת והרחוקה מהטבע שבה אנו חיים כיום, ניתן להעלות על הדעת שישמע ויתקבל איסור קיצוני שכזה.

ונסביר את הדברים בהרחבה:

בעלי חיים כגון סוס וחמור שימשו בכל הדורות לרכיבה ולעבודה בשדה, ואין בידינו שום זכר או רמז לכך שאבותינו ורבותינו נמנעו מלהביט בהם בדרך ארעי או בהתבוננות גדולה. ואדרבה, מתואר בגמרא שאחד האמוראים היה נוהג לעיין בנמלים וללמוד מדרכיהן. במציאות חיים שהייתה בכל הדורות הקודמים, לא יתכן שאדם לא התבונן על בעלי חיים ובא אתם במגע יומיומי. גם היום, העולם היפה שברא הקב"ה מלא באינספור מיני בעלי חיים, שכמעט כולם אינם כשרים לאכילה ('טמאים'), ולהגיד שעל כל זה אסור לנו להסתכל זה תימה גדולה.

למעשה אין בתורה שבכתב שום איסור כזה, וגם במשנה, במדרשים, בגמרא, בספרות הגאונים, בראשונים ובראשוני האחרונים אין זכר לכך. המקום הראשון וגם האחרון (כלומר היחיד) שטוען שיש בעיה להביט בבעלי חיים טמאים, הובן בצורה שאינה נכונה, וכפי שנסביר להלן. כלומר, אין שום מקור לאיסור הבטה בבעלי חיים 'טמאים'.

לפני שנביא את המקור (שהשתבש עם הדורות והפך לאיסור להביט בבע"ח טמאים), נעיר כי למעשה לפי תורתנו הקדושה אין דבר כזה 'בעלי חיים טמאים'. בעל חיים הוא לא טמא ולא קדוש, הוא בעל חיים ותו לא. הקב"ה הורה לנו בתורה שיש בעלי חיים שנאסרו באכילה, ויש כאלה שהותרו באכילה. בשום מקום לא כתוב בתורה מה טעם האיסור ומה טעם ההיתר. כך גם כשאמרה התורה שלאדם הראשון נאסר לאכול בשר (ורק לנוח ובניו שיצאו מהתיבה הותרה אכילת בשר) היא לא נימקה זאת, וניתנה רשות לכל פרשן להעלות סברה מהם טעמי האיסור ומהם טעמי ההיתר. ואכן יש מרבותינו שאמרו שבעלי החיים שנאסרו באכילת בשרם הם אכזריים, אך זהו רק דרוש ולא במישור ההלכתי, ודאי שאי אפשר לגזור מזה איסורים נוספים שאינם כתובים בתורה, והרי זה גובל באיסור "לא תוסף".

כעת נגיע למקור היחיד שמעלה את הבעייתיות בהבטה בבעלי חיים טמאים. רבים מצטטים את הספר 'קב הישר', ספר מוסר פופולרי שזכה לעשרות מהדורות, שאומר כך (פרק ב אות ט):

"כשאדם מסתכל בדברים טמאים עד שהשביע עינו בהם בהסתכלות, אף שיש לאדם רשות לראות בריות משונות, מכל מקום לא ישביע עינו בהסתכלות, ולא יראה בהם כי אם דרך עראי".

לכאורה משמע מדבריו שאין להסתכל בבעלי חיים טמאים, היינו שאסורים באכילה, אלא דרך עראי בלבד.

אלא שהספר 'קב הישר' הוא סיכום ועריכה של הספר 'יסוד יוסף', שכתב הרב המקובל רבי יוסף יוסקה מדובנה. מחבר 'קב הישר', רבי צבי הירש קאיידנובר הוא תלמידו.

הספר יסוד יוסף נדפס שנים רבות אחרי פטירת מחברו (ואף אחרי פטירת תלמידו רבי צבי הירש), בעיר שקלוב, בשנת תקמ"ה (1785). זהו ספר קבלי מובהק, מלא מיסטיקה,סודות ורזים. אפשר לפתוח בספר בצורה אקראית ולהתרשם מכך שהוא בשום אופן אינו ספר הלכתי ואף לא מוסרי (במובן השגור של המילה) אלא חיבור קבלי, על כל המשתמע מכך. הוא נכתב על ידי מקובל וכנראה גם מיועד למקובלים וההולכים בדרכיהם.

והנה בספר 'יסוד יוסף' מופיעה האזהרה הבאה, אך עם שלוש מילים נוספות שנחסרו ב'קב הישר'. הנושא שבו עוסק 'יסוד יוסף' הוא עונשו של המביט במראות אסורות, שחוזר בגלגולים קשים של בעלי חיים, והוא מתבסס על מקורות קבליים מובהקים.

כחלק מכך הוא אומר:

"צריך שידע שלכל עניין יש גרם וסיבה המביאים אותו לידי כך. וכאן נמי יש גרם וסיבה המביאה אותו לידי כך להסתכל בנשים האסורות, והוא שמסתכל בדברים טמאים עד שהשביע עיניו להסתכל. אף שיש רשות לראות בריות נאים שמביאין ממרחקים, והוקבע ברכה למסתכל בבריות משונים, אף על פי כן אם הם מיני טמאים, כגון זאבים ואריות, לא ישביע עינו להסתכל בהם, כי אז הוא ממשיך רוח טומאה החופף על זה הדבר טמא… ועל ידי כך בא אחר כך להסתכל ביותר גרוע, ולידי מכשולים חס ושלום".

רבי יוסף יוסקא אינו מדבר כאן על הבטה בחתולים ובכלבים, ואף לא בחמורים ובסוסים, כלומר בעלי החיים המבויתים, שהיו חלק מהסביבה שבה הוא היה חי. כשהוא מבקש להסביר מהם בעלי החיים ה'טמאים' הוא נוקט בשתי דוגמות: זאבים ואריות. יתכן שהוא מציין דווקא אותם בהקשר לברכה על בריות משונות שהובאו ממרחקים, ודיבר בהווה, כלומר שודאי שאין להתבונן בכלבים ובחתולים ובסוסים, אלא אף בזאבים ואריות אין להתבונן. אולם אפשר לומר גם שכוונתו היא שבעלי חיים טורפים הם הטמאים, ולא אלו המצויים בחצרו של האדם. על כל פנים חשוב לשים לב שהדוגמות הללו, 'זאבים ואריות' נשמטו מהנוסח המחודש ב'קב הישר'.

מתוך דבריו בפסקה זו, ומתוך ההקשר כולו, ברור שהמחבר מתכוון להבטה פיזית בבעלי חיים, ולא הבטה בתמונות של בעלי חיים. כשם שאיסור ההבטה באשתו הנידה (על כך הוא מדבר בפסקה הבאה) אינו איסור להביט בתמונתה, אלא הבטה ממש, כך גם איסור ההבטה בבעלי חיים אינו בגלל צורתם, שאז גם הבטה בתמונתם אסורה, אלא שהוא עומד מולם ומתבונן בהם, אזי לדעתו הטומאה שלהם עוברת אליו. ובהמשך דבריו הוא כותב שראוי "להסתכל בשמים כדי לראות מעשה השם יתברך", כמובן אין עניין להביט על תמונה של השמים, על כל פנים לא על כך הוא מדבר. ובהמשך הספר (פרק כו) כתב שכיוון שהאישה נידה מסתכלת במראה, ראייתה עושה רושם במראה ונוצר עליה כתם שאי אפשר להסירו. נעזוב כעת את הפן המדעי שבדבר, עכ"פ ברור שהוא מדבר על הבטה פיזית שעושה רושם.

כמובן ה'יסוד יוסף' עצמו הקפיד על הוראתו. בהנהגות טובות (אות לז) שבפתח ספרו נכתב שהוא הקפיד:

"שלא תשבע עיני לראות משום דבר טמא אפילו הוא דבר חידוש, כי אם בראיה בעלמא וכמו שהזהירו חז"ל".

על בסיס המקורות האלו הביא גם בספר 'ישועות חכמה' את ההנהגה הבאה:

לסיכום, המקור היחיד שמדבר על הבעייתיות שבהבטה על בעלי חיים 'טמאים', משום שעל ידי ההבטה נספגת בנו טומאתם, אינו מחוור כראוי האם מדובר על כל בעלי החיים שנאסרה עלינו אכילתם, או שמא רק על בעלי חיים טורפים. כך או כך מדובר לכאורה רק על הבטה עליהם ממש ולא על תמונתם, וכל ההדרכה הזאת מבוססת על ההנחה שלראיה יש כוח דו-כיווני – אם נידה מסתכלת על מראה, נוצר כתם במראה, ואם יהודי מסתכל על דברים טמאים (לצורך העניין – בעלי חיים שנאסרה עלינו אכילתם) – טומאתם מוקרנת מהם על הרואה אותם. ולדבר הזה לא מצינו זכר בכל ארון הספרים היהודי, ולא שמענו שאבותינו הקפידו על כך. זוהי דעת יחיד במלוא מובן המילה, ולא ברור אם קבלתה היא 'חומרא' או 'קולא', משום שיש בכך חשש להוצאת לעז על הראשונים. אם כן, יש לנו לילך בדרכי אבותינו שלא חששו להביט על בעלי חיים מכל סוג.