הרב יחיאל מיכל פינס, מאבות הציונות הדתית, ינק את השקפותיו ממשנתו של רבי מנשה מאיליה, וכמוהו נדרש להתמודד עם מתנגדים חריפים
במאמרים שכתבתי לאחרונה סיפרתי על הקשר העמוק של הרב קוק עם בית מדרשו של רבי מנשה מאיליה.
הרב למד ב'קיבוץ' הלומדים בעיר סמרגון, אותו הקים רבי מנשה, ואותו הרחיב וביסס רבי לייבל'ה שפירא. הרב קוק למד שם מפי הבן-הממשיך, רבי חיים אברהם שפירא, ומפי חתניו. במקביל למד הרב קוק מאז היותו נער בר מצווה מפי רבי ראובן לוין מדווינסק, תלמידו של רבי מנשה, וכן למד במשך כשנה מפי רבי יעקב רבינוביץ. תלמידו של רבי לייבל'ה מקובנה. מכל מוריו אלו, תלמידי אסכולת רבי מנשה מאיליה, קיבל הרב קוק את שיטת לימודו ובמידה רבה את צורת חשיבתו, ובעקבות כך כשהגיע לישיבת וולוז'ין בחר ללמוד דווקא אצל הנצי"ב (ולא אצל רבנים אחרים בישיבה), והיה לתלמידו המובהק, וזאת בשל שיטת לימודו החותרת אחר ה'פשט' ומתרחקת מפלפול. מרבותיו אלו ינק הרב יסודות חשובים בהשקפת עולמו – היחס האוהד להשכלה, התפיסה האוניברסלית והדאגה לכל נוצר, והקשר העמוק לארץ ישראל.
דברים אלו חשובים להנהרת דמותו ומשנתו של הרב קוק, ולא פחות מכך לניתוח השפעתו של רבי מנשה מאיליה על הדורות הבאים. בקרב החוקרים נתפס רבי מנשה, הגאון המקורי והאמיץ, למעין מטאור יוצא דופן שהאיר לשעתו אך לא לדורות. הרי רק מתי מעט למדו בספריו, ובודדים מכירים אותו כיום. היו שהגדירו אותו כמי שהקדים את דורו. אך ככל שמעמיקים בנבכי ההיסטוריה מגלים עד כמה משנתו הפורצת דרך הכינה את הדרך ואף הניחה את היסודות לציונות התורנית ולהוגיה הדגולים ובראשם הרב קוק. אכן הקווים הנמתחים מרבי מנשה ועד אותם הוגים סמויים מן העין, ובקלות אפשר לפספס אותם. עבודת בילוש נדרשת על מנת לגלותם.
אחד מאותם האישים שהושפעו עמוקות מרבי מנשה, השפעה שלא נידונה עד היום כלל בספרות המחקר, הוא הרב יחיאל מיכל פינס, מהאישים המרכזיים והמשפיעים ביותר בישוב היהודי בארץ בתקופתו, ואחד מאבות הציונות הדתית.
כרכים שלמים אפשר למלא על חייו ופעלו של רי"מ פינס, אך לא באנו אלא להצביע על ההשפעה שקיבל ממשנתו של רבי מנשה מאיליה ותלמידו.
התקפות הקנאים
לרי"מ פינס היה אח אהוב בשם ר' ירוחם פישל, אשר חי את חייו בגולה. יתכן מאוד שגם אחיו ר' יחיאל מיכל היה מסיים את חייו בניכר ולא היינו שומעים עליו, אילולי אותה השפעה שספג בצעירותו, אותה נתאר להלן. בזכותה הוא נרתם לעבודה הלאומית, עלה ארצה ופרץ דרך חדשה בתולדות החינוך בארץ ישראל, דרך הנמשכת עד היום.
לדעתי, אישיותו של פינס התעצבה בהשראת רבי מנשה מאילייה, וזאת למרות שבכל כתביו של פינס אין אף אזכור לרבי מנשה או לחיבוריו. בכלל – הגר"א מוילנה ובית מדרשו לא נזכרים בכתביו של פינס. אך מקור אחד ויחיד יש בידינו החושף את אותה השפעה רוחנית של רבי מנשה על רי"מ פינס.
כשהגיע פינס לארץ, בשנת תרל"ח, הוא התקבל בכבוד על ידי רוב החוגים. אולם בתוך זמן קצר הותקף פינס מצד קנאי ירושלים, בשל דעותיו המהפכניות, ואף הוחרם על ידי הקנאים, בשנים תר"מ-תרמ"ב. החרם הראשון הוטל עליו בשל מעורבותו בהפעלת בית היתומים בו לימדו שפות זרות – דבר שנאסר על ידי רבני ירושלים כעשרים שנה קודם לכן. שנה וחצי לאחר מכן, בטבת תרמ"ב, הוטל עליו חרם נוסף, הפעם במעורבות המהרי"ל דיסקין, לאחר שרי"מ פינס ייסד בשכונתו בית מדרש לצעירים, שבחלקו הראשון של היום למדו מלאכה ואוּמנות ובחלקו השני למדו תורה. הקנאים טענו כי מוסד זה עלול להפוך למוקד של כפירה ו'השכלה' (לימים הוקם מוסד דומה ב'שערי תורה' ביפו על ידי הרב קוק, ואף ב'עץ חיים' בירושלים בתמיכת הר"ש סלנט).
המאבק הראשון
בהקשר לפרשיית החרמות על פינס, ציין ידידי הקדוש הרב איתם הנקין הי"ד כי "פרשה זו הייתה המאבק המשמעותי הראשון של קהילת קנאי ה'יישוב הישן' האשכנזי בירושלים, ופועלם של הללו יבוא לידי ביטוי פעמים רבות בשנים הבאות: כך כעבור שנים ספורות בהיבטים מסויימים של פולמוס השמיטה, בהמשך – במלחמתם המפורסמת כנגד הראי"ה קוק בשלהי ימי רבי יוסף חיים זוננפלד, ולבסוף בהיווצרותה של 'העדה החרדית' במתכונתה המוכרת כיום". בקיצור, אין חדש תחת השמש.
רבי גימפל יפה
מי שיצא להגנתו של רי"מ פינס היה מורו ורבו רבי מרדכי גימפל יפה רבה של העיר רוזינוי, שבערוב ימיו עלה ארצה והתיישב במושב יהוד (שע"י פתח תקוה). הוא היה דודו זקנו של הרב קוק. במכתב ששלח לרב שמואל סלנט, כשבועיים לאחר הכרזת החרם השני, הביע הרב יפה את פליאתו על הרב סלנט מדוע הוא שותק כלפי הטלת החרם על גדול בתורה ובמידות כרב פינס, אשר "הלך בדרך הגאון המפורסם רבי מנשה אילייער".
ואכן, שני החידושים שהוביל הרב פינס בירושלים, שבעטיים "זכה" לחרם, הוצעו כבר עשרות שנים קודם לכן על ידי רבי מנשה מאיליה – שילוב תורה ועבודה, ולימוד שפות זרות, ואף שם זכו לקיתונות של התנגדות מצד קנאים.
באותו מכתב (שנדפס על ידי פינס עצמו, בקונטרסו 'לוחות העדות') סיפר הרמ"ג יפה כיצד נחשף תלמידו רי"מ פינס למשנתו של רבי מנשה, שנפטר 13 שנים קודם שנולד פינס.
פינס, כעילוי צעיר, נשא לאשה את חיה ציפה לוריא. בבית חותנו, ר' שמריה לוריא, גביר נכבד ורב פעלים למען קהילתו ולמען ארץ ישראל. "אחרי נישואיו היה [פינס] בבית חותנו משך זמן שנים מספר, בהם קנה קצות דרכיו להתהלך בדרכי התורה ויראה בלב מבין מדעתו ולפלס נתיב בזה גם בשכלו, וללכת בדרך הגאון המפורסם מוהר"ר מנשה אילייער ז"ל אשר היה חביב אצל הר"ש לוריא, והיה [לוריא] מחבב מאוד דרכי תורתו ויראתו הטהורה [של רבי מנשה] והעיד עליו שהיה צדיק בדרכיו ותמים במעשיו, קדוש היו בעיניו [של רבי מנשה] כל דיני השולחן ערוך מקטן ועד גדול, ורק דעתו היתה חופשית באיזה מנהגים התלויים ביסודות המקובלים, מזה דבק בלב הרב מיכל פינס מאז".
הרמ"ג יפה מודה כי "לא הסכמתי מעודי לדרכים אלו [של רבי מנשה], אך מכל מקום היה הרימ"פ תמיד בעיניי יקר ותמים באשר היה דרכו ישרה, שקד על התורה תמיד… על כן בשגם לא הסכמתי עמו בדעות פרטיות, מכל מקום לא סרתי מאהבת רמ"פ מאז ומקדם בראותי הנהגותיו הישרים".
סיכם את הדברים ר' איתם הנקין:
"הרמ"ג יפה העיד שר' מנשה מאיליה היה 'אביו הרוחני' של רי"מ פינס. עובדה זו חשובה מפני שכמעשה הרב אירע לתלמיד: גם רבי מנשה נרדף והושפל מפני שהחברה הסובבת לא עמדה על דעתו … שניהם היו חדשנים וביקורתיים, חדי עט ובקיאים גם בהוויות העולם, שניהם שאפו לרתום את החול למרכבת הקודש – ושניהם עוררו על עצמם התנגדות רבה".
ניתן לסכם כי מבחינה מסוימת המחלוקת הרעיונית של קנאי ירושלים נגד הרב קוק (שראשיתה הייתה בהתנגדותם לשיטות החינוך החדשניות שלו ביפו, ב'תחכמוני' ובישיבתו), היא פרק שני של מחלוקתם כנגד רי"מ פינס, והיא עצמה תולדה של המחלוקת נגד רבי מנשה מאיליה.
רי"מ פינס קיבל את דרך רבי מנשה
ר"א הנקין פרסם כתב יד של מכתב נוסף מאת רמ"ג יפה אל ידידו, שבו כתב כך על רי"מ פינס:
"הרבה עסק גם בחכמה מדעית… דעותיו בענייני דת ודין מעין חותנו הרה"ג מוהר"ש לוריא ז"ל, שהיה נודע לטעם ודעת הגאון ר"מ מאיליא ז"ל שהיה מחזיקו על שולחנו, וזה קבלו גם חתניו הדרך הזה. ובאשר ראה גם הרבה ספרי החדשים היה נוטה מאד לדרך הר"מ אילייער הנ"ל, אבל הנני מעיד שמעודו לא עשה מעשה להלכה גם לפסוק כביעותא בכותחא בלי הוראה ממני, ובהתראותי עִמו דבר עִמי דעתו אחר העיון".
רבי דוד פרידמן מקרלין
תומך משמעותי נוסף היה לו לרי"מ פינס – גיסו רבי דוד פרידמן מקרלין, שנחשב לאחד מגאוני הדור. הר"ד פרידמן היה מאלו שהמליצו לר"ש לוריא לקחת את פינס כחתן, ובכך בעקיפין סלל את דרכו של פינס אל עולמו של רבי מנשה.
החוקרים דנו במעורבותו של ר"ד פרידמן בפרשיה, אך שני דברים נשמטו מהם: האחד – הוא היה תלמיד תלמידיו של רבי מנשה, וספג מדרכו. השני – הרב פרידמן לא נחלץ להתערב בפרשיה רק בגלל גיסו אלא גם בגלל חותנו – רבי שמריה לוריא, שכזכור ביתו היה מקום משכנו של רבי מנשה. בביתו של לוריא ובהשפעתו גדל פינס ועיצב את דרכו, אשר שורשה במשנתו של רבי מנשה. אין ספק שגם ר"ד פרידמן, שאף הוא התגורר ולמד עשרים שנה בבית חותנו, שמע ממנו דברים נלהבים על צדקותו, יראתו וחכמתו של רבי מנשה, שבעצמו התאכסן כאורח בבית שנים ספורות קודם לכן, והושפע מדרכו. כך גם אין ספק שר"ד פרידמן אף ידע על ההתנגדות שהיתה לרבי מנשה מצד קנאים, והבין בעצמו שהנה עתה חוזרת ונעורה אותה המחלוקת הנושנה – כלפי גיסו רי"מ פינס.
במכתב ששלח ר"ד פרידמן אל מכריז החרם, רבי יהושע ליב דיסקין, תקף בחריפות את מעשיהם הנלוזים של הקנאים, והתייחס לכבודו של החותן ר"ש לוריא שמתחלל:
"הזה הגמול אשר גומלים אתם אל כבוד חותני הרב המנוח שמריה לוריא ז"ל אשר מכבודו ועוד מכמה זקני ירושלים לא נכחד אשר בכל כוחות נפשו עבד למען טובת העניים, והרבה ממאודו הקריב על מזבח אהבתו ליושבי אה"ק… פעלו אשר פעל למען יושבי ירושלים נראה וניכר עוד, ואתם גומלים אותו בזה להכחיד בניו מארץ החיים?!"
ר' שמריה לוריא עצמו חובב ציון מושבע, ומהפעילים החשובים ביותר לישוב הארץ בתקופתו. הוא היה עשיר גדול, מגדולי הספקים של הצבא הרוסי. הוא ביקר בארץ ישראל פעמיים, ותרם הון רב (200 אלף רובל) לפיתוחה ויישובה, ובמיוחד לגאולת המקומות הקדושים וגאולת בית כנסת ה'חורבה'. ד"ר אריה מורגנשטרן הקדיש כמה דפים לתיאור "עלייתו לארץ של הגביר שמריה לוריא וירידתו ממנה" בספרו היסודי 'השיבה לירושלים' (עמ' 269 ואילך).
לוריא עלה ארצה בסוף שנת תקצ"ב, יחד עמו העלה כ-40 מבני משפחתו, ואף חתנו רבי הלל ריבלין (אבי משפחת ריבלין) עלה בעקבותיהם. התכוון לחיות בארץ באותה מתכונת של חייו ברוסיה, קרי: עשיית עסקים גדולים ובעיקר מתן הלוואות לפיתוח ממשלתי, אך לא הצליח בכך. עם זאת הוא תרם רבות מכספו ומכוחו לחיזוק הישוב בארץ. בתמוז תקצ"ד, אחת השנים הקשות ביותר בתולדות הישוב בארץ, שב לוריא עם משפחתו לגולה.
אך בזה לא תמה מעורבותו עם הישוב בארץ, הוא שמר על קשר עם קרוביו שנותרו בארץ באמצעות מכתבים, ו"השכיל להיטיב מאוד עם ארץ הקודש" באמצעות משלוחי כספים. בסוף שנת תקצ"ז הגיע שוב לביקור בארץ, כדי לתרום ליישובה, וחזר לביתו בתשרי תקצ"ח. באחרית ימיו חשב ליסוע לבקר בפעם השלישית בארץ, ואולי להשתקע בה לעד, אך לא הספיק להגשים את חלומו.
דמותו של לוריא נשכחה למדי. חתנו פינס אסף חומר רב כדי להוציא עליו ספר ביוגרפיה מקיף, אך הכל אבד בזמן מלחמת העולם הראשונה כשהוכרזה גזירת התורכים שאסור להחזיק בחומרים ציוניים. כך סיפר שמריה כָּלֵב, הקרוי על שם הסבא-רבה שלו, הגביר ממוהילב.
את אהבתו לציון ואת רוחו הלאומית ספג רי"מ פינס מחותנו ר"ש לוריא, מקורבו של רבי מנשה מאיליה, ודרכו ספג את השקפת עולמו של רבי מנשה, בייחוד לגבי שילוב תורה ומלאכה, והיחס האוהד לחכמות חול.
הדאגה לכלל ישראל
לימים סיפר ר' דוד ילין על חותנו רי"מ פינס: "הוא היה מבית מדרשו של הרב מנשה מאיליה, ואותו הרים תמיד על נס בשיחותיו, ממנו למד לשנוא את הפלפול".
נקודה נוספת שאפשר למצוא באישיותו של רי"מ פינס בתור בבואה לדמותו של רבי מנשה, היא התכונה הנפשית של הכלליות. "העיקר היה אצלו 'הכלל' – הישוב – ולא הפרט – האני שלי. פינס ואנוכיות, אלה הם שני מושגים הרחוקים זה מזה כרחוק מזרח ממערב, ולכן לא די שלא ביקש מעולם את טובת עצמו בכל מה שעשה, אלא שעוד נתן משלו, מהונו ומעונו", כתב עליו חתנו יוסף מיוחס. תיאורים דומים על רבי מנשה הבאנו כאן בשבוע שעבר, וציינו שגם הרב קוק הושפע ממנו בתכונה זו.