בכ"ג בסיוון תרצ"ד נרצח ד"ר חיים ארלוזורוב הי"ד, ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית. במעשה הרצח הואשמו שני יהודים פעילי הימין, אברהם סטבסקי וצבי רוזנבלט. במשך עשרה חודשים נערך נגדו משפט שעורר סערות רבות בישוב היהודי בארץ. בתום המשפט, נגזר פסק דין מוות כנגד סטבסקי.
אחת מהדמויות הבולטות בסיפור הצלתו של סטבסקי מחבל התליה, היה הרב הראשי מרן הראי"ה קוק. הוא נחלץ להגנתו באופן נחרץ, בטענה שאין ראיות ממשיות לכך שהוא ביצע את הרצח, ואסור להוציאו להורג. טענתו של הרב קוק לא הסתמכה על רוח הקודש או על הנחה ש'יהודי לא מסוגל להרוג', כפי שטוענים כמה חוקרים נכבדים, אלא על חומר חסוי שהגיע אליו, אשר הצדיק את סטבסקי. המידע המכריע הגיע אליו מקצין המשטרה הבריטית, בכור שטרית, החוקר מטעם הקטגוריה בפרשת הרצח. שטרית חקר אז שני ערבים שנחשדו ברצח, והשתכנע שאכן הם האשמים. לאחר שהרב קוק נשבע לו לשמור את הדבר בסוד, גילה לו שטרית את מסקנותיו.
הוקם אז ועד פעולה להצלת הנאשם. הרב קוק ניצח על קמפיין ציבורי שנועד להציל את סטבסקי. הוא פרסם כרוזים, דרבן אנשי ציבור נכבדים להצטרף לנסיונות ההצלה. כל זאת למרות הלחץ הציבורי הכבד שהופנה כלפיו, בטענה שהוא מזכה את האשם ברצח. קיצוניים מהשמאל תלו כרזות על כתלי ביתו: "אוי לו לדור שכהניו מגינים על רוצחים". גם שבועות רבים לאחר מכן היתה העיתונות השמאל מלאה במאמרי שטנה נגד הרב קוק.
הרב קוק לא נבהל ממסע התעמולה של השמאל. באחד מהכרוזים כתב: "יכולים אנו כולנו להעיד שהוא נקי לגמרי מאשמת הדם. אסור לנו לעמוד מנגד. כל מי שיש ניצוץ אלוקים בלבבו מכל ישראל ומכל האדם חייב למחות נגד החטא הנורא הזה של שפיכות דם נקי וצדיק, ולהשפיע בכל מה שבידו לתקן את עיוות המשפט, ולהשיב לקרבן הטהור את חופשו הגמור". כששאלו את הרב קוק אם הוא בטוח שסטבסקי אינו הרוצח, ענה הרב: אני לא בטוח בכך בבמאה אחוז, אלא במאה ועשרים אחוז! ועוד אמר, באסיפה בה נכחו חמישים אנשים ובהם ראשי הישוב: "אני מוכן להישבע בערב יום הכיפורים ולפני ארון קודש פתוח, שסטבסקי חף מפשע".
שיחת טלפון מרגשת עם הרב קוק
לאחר השתדלות רבה של הרבנים והעסקנים, זוכה סטבסקי בבית המשפט. עם שחרורו מהמעצר, רץ סטבסקי לביתו של הרב קוק, להודות לו על כך שהצילו ממוות. כשהגיע לבית הרב, התברר לו כי הרב קוק שוהה בימים אלו בנופש בהר הכרמל. שמשו של הרב קוק, ר' אברהם צ'צ'יק, נחלץ לעזרתו, והגיש לו את הטלפון. סטבסקי התקשר לרב בהתרגשות גדולה, וכאשר שמע את קולו של הרב, החל לבכות בהתרגשות נוראה, וגם הרב קוק בכה ללא הפוגות. רק לאחר כמה דקות, עצר סטבסקי את דמעותיו, והודה בהתרגשות לרב קוק על שהציל את חייו.
מי באמת רצח את ארלוזורוב?
סטבסקי, אם כן, לא רצח את ארלוזורוב, ואך אשמת שקר טפלו עליו. אז מי כן היה הרוצח? כפי שציינתי לעיל, הרוצחים היו זוג ערבים, עבדול מג'יד ועיסא דרוויש, והדבר התברר ככל שעברו השנים, עם חשיפתם של עדויות שונות שפורסמו בציבור.
על העובדה שארלוזורוב נרצח בידי ערבים נכתבו מאמרים רבים. אני רוצה להביא כאן שני סיפורים ששמעתי באוזניי בעניין זה, סיפורים שפחות ידועים ולמיטב ידיעתי לא עלו בזמן המשפט ואף לא בוועדות שחקרו את הנושא.
לפני מספר שנים שמעתי מאסתר בזק ז"ל את עדותו של אביה, הרב ד"ר עמנואל שרשבסקי, על מה שהתרחש באותו ליל בחוף הים.
שרשבסקי עלה ארצה זמן קצר לפני כן מגרמניה, עם שלושת ילדיו. בליל שבת, כ"ג בסיוון, הוא ישב עם כמה חברים בחוף הים, ושם ערכו לו מסיבת יום הולדת. לפתע הם ראו שני ערבים רצים על שפת הים לכיוון יפו. כעבור דקות ספורות הגיעו שוטרים בריטים, וצעקו על קבוצת היהודים החוגגים שיסתלקו. למחרת שמעו שרשבסקי וחבריו כי בחוף הים בו ישבו אמש, נרצח חיים ארלוזורוב. "אבא נסע ביום ראשון לירושלים לרב קוק, וסיפר לו שראה את הערבים בורחים, ועל כך שהבריטים גרשו אותם", סיפרה אסתר. "ולימים התברר שאכן ארלוזורוב נרצח בידי שני ערבים".
עדותו המפתיעה של גר הצדק
וכאן אני מגיע לעדות המפתיעה שמתפרסמת כאן לראשונה.
בשבוע שעבר ביקרתי בארכיון מכון ז'בוטינסקי, ונפגשתי שם עם מר יוסי קיסטר, חוקר תולדות המחתרות, שהנו מגדולי המומחים בפרשת רצח ארלוזורוב, והכיר אישית כמה מהנפשות הפועלות בפרשה זו.
קיסטר סיפר לי סיפור מדהים, שכנראה לא פורסם עד היום: בתקופת המנדט התגורר בתל אביב יהודי דתי בשם "אברהם", שהפעיל קיוסק בתל אביב, ברחוב שנקרא כיום "רחוב הכובשים". רוב אלו שקנו אצלו, ושמעו אותו מדבר חצי בעברית וחצי ביידיש, לא ניחשו היכן הוא גדל, וששפת אמו היא ערבית.
אברהם–איברהים נולד בשנת 1914, למשפחת אבו-ניל, משפחה ערבית ביפו. בתור ילד יתום, עבר איברהים חיים קשים עם משפחתו, ולכן העדיף לשהות בשעות הצהרים מחוץ לבית. ביתו היה על קו התפר, והוא היה נוהג להתרועע בשעות הצהרים עם ילדים יהודים שהתגוררו בשכנות למשפחתו. הוא היה מבקר אצלם, משחק אתם ואוכל אתם ארוחת צהרים. אחד החברים שלו היה ילד יהודי קצת עצלן שהתקשה בלימודים. איברהים התנדב לעזור לו להכין שיעורים בעברית, תנ"ך וחשבון. במשך התקופה הזאת נחשף איברהים לעולם היהדות ונשבה בקסמו. בשלב מסוים החליט שהוא רוצה להתגייר.
כדי להתגייר או להתנצר צריך היה לקבל את הסכמת הקהילה. הוא הלך למופתי בירושלים, שהיה קרוב משפחתו, ואחרי שיחה נימוסית קצרה חשף הבחור את כוונתו להתגייר וביקש לכך אישור. המופתי התרגז ודרש מעוזריו לסלק אותו מיד. איברהים עזב את המקום, והתגייר מבלי לקבל את האישור.
באותה תקופה שהוא התגייר הוא היה כבן 19, ומעתה נקרא אברהם בן אברהם. היו אלו הימים שהארץ סערה על רצח ארלוזורוב. אברהם חיפש עבודה, וכעבור זמן קצר התקבל בתור שומר על אתר בניה באזור רחוב בוגרשוב בת"א. הוא היה ישן שם בלילות, ושומר שלא יגנבו את חומרי הבניה. יום אחד התנפלו עליו גנבים והוא נאבק בהם. כשהגיעו השוטרים הבריטים הם ערכו עליו חיפוש, והתגלה שהוא מחזיק באקדח. מיד הכניסו אותו למעצר.
בתא שבו ישב, ישבו שני ערבים שנתפסו לא מזמן. אברהם, שכמובן ידע ערבית היטב, האזין לשיחה המעניינת שהתפתחה ביניהם. המבוגר מהשניים (עיסא) אמר לחברו (עבדול מג'יד): אני מבקש ממך להודות ברצח היהודי ארלוזורוב. בגלל שאתה צעיר, אז לא יעשו לך שום דבר. אני לא יכול להודות, כי לפי הגיל שלי יענישו אותי במוות. מתוך השיחה הזאת הוא התרשם שאכן הם הרוצחים של ארלוזורוב.
הפולמוס הציבורי על זהות הרוצחים
מכיוון שחוגי השמאל לא קיבלו את פסק הדין של שלטון המנדט לזיכוי של הנאשמים, וסברו שסטבסקי ורוזנבלט האשמים ברצח זוכו מסיבות טכניות בלבד. השמאל המשיך במשך שנים רבות להאשים את הרוויזיוניסטים ברצח. אי לכך הקים מנחם בגין את 'ועדת בכור' בשנת 1982 לחקירת רצח ארלוזורוב. מסקנותיה היו כי הנאשמים היהודים, אברהם סטבסקי וצבי רוזנבלט, נקיים מכל אשמה.
העדות שהבאתי מפי קיסטר בשם אברהם בן אברהם (איברהים אבו ניל), מצטרפת לעדויות נוספות שהוזכרו ונידונו במשך השנים, חלקן בימים הסמוכים לרצח, הקובעות חד משמעית שרוצחיו של ארלוזורוב הי"ד היו ערבים.
דברי הנאשם רוזנבלט על הרב קוק
בספר החדש שיצא לאחרונה על הרב קוק, 'היכל האהבה', התפרסם חומר מרתק על מעורבותו של הרב קוק בהצלתם של אברהם סטבסקי וצבי רוזנבלט מחבל התליה. בין היתר מובא שם מאמר שכתב רוזנבלט במלאות שנה לפטירת הרב קוק:
"רק לפני שנה הרב קוק היה חי בינינו. נלחם וריכז סביבו את כולנו. אבי הישוב הוא היה, הגאון והצדיק שבדור. בכאב צורב עד עמקי הנפש אנו מתאבלים על פטירתו.
כיום מורגש העדרו שבעתיים: לעיני כל ולעיני השלטון נערכות ההתנפלויות והרציחות המזעזעות. הישוב מתבוסס בדמיו ואין מי שיעודד את הישוב הזה ויאחד אותו לקראת תגובה מתאימה, על העוול הזועק לשמים.…בשנת תרצ"ג, באותם הימים כשהשיגעון של מלחמת המעמדות ורצון הפירוד בעם השתולל בישוב ואכל כל חלקה טובה בנו, כשחלק מן הישוב אכול שנאה וטירוף מעמדי רצה להשמיד שבט מישראל והעליל על העם עלילת דם ורצה להביא לתליה שלושה יהודים חפים מפשע – ידעת אתה לעמוד במערכה נגד כל חורשי רע ונלחמת לכבוד הישוב. ידעת לתקוף את המעלילים בחריפות הדרושה, וכן את דרכי השלטונות והמשטרה. קראת ועוררת את מצפון הישוב וגרמת לניצחון הצדק על השקר".
את מאמרו סיים רוזנבלט בקריאה אישית נרגשת:
"דום אנו עומדים על קברך. עם יתום ועני רוצה להתייחד עם זכרך, כדי להמשיך את הדרך שאתה התווית ללוחמי השחרור".
