זה סיפור מטורף שגיליתי השבוע. יש בו את כל הרכיבים לסרט דרמה משובח: אהבה, בגידה, רצח, עונש מוות, יחד עם תפנית בלתי צפויה בעלילה. מתוך העלילה הראשית נולדת עלילת משנה, המעניקה פתרון לתעלומה הגדולה ביותר בתולדות הישוב: מי באמת רצח את ארלוזורוב?
1.
בשעת לילה מאוחרת חזר מוישה מעבודתו, מותש למדי. על שכמו היה הרובה, אתו שמר על הפרדסים של המושבה. הוא נכנס לביתו, וגילה את אשתו מתרועעת עם גיסו, במצב שלא השתמע לשתי פנים.
הגיס המבוהל ניסה למלט את נפשו מבעד לחלון, אך היריות השיגו אותו, והוא נפל ארצה מתבוסס בדמו. לאחר רגעים אחדים יצאה נשמתו.
מוישה נעצר והועמד למשפט באשמת רצח. המשפט התנהל בבית המשפט הבריטי בעצלתיים, ונמשך זמן רב. לבסוף הוכרע, ונגזר דינו למוות בתליה. הבריטים פסקו בקלות גזרי דין מוות לאנשי המחתרות ולאזרחים יהודים וערבים שנעצרו באשמת רצח.
מוישה הועבר, כשאר האסירים, אל בית הכלא בעכו, כשהוא לבוש מדים אדומים כפי שלבשו יתר הנידונים למוות. בכלא נפגש והתרועע עם יתר האסירים היהודים, ובפרט עם אנשי המחתרות. מאחר וגילו היה כפול מגיל שאר הנידונים, הפך עד מהרה עבור כל האסירים למעין דמות אב המקובלת ואהודה על הכל. הערכת שאר האסירים כלפיו היתה ללא סייג על יושרו ויחסו האנושי והלבבי כלפיהם.
למזלו, ביצוע פסק דינו נקבע סמוך לימי קום המדינה. עם כינון הממשלה הראשונה – ממשלת ישראל הכריזה על חנינה כללית לכל האסירים. כך זכה מוישה מן ההפקר, וניצל מחבל התליה.
הוא פנה עורף לביתו בגליל העליון, סלח לאשתו ומחל לה על חטאיה. הוא שב עמה אל המושבה מגדיאל.
2.
דף חדש ביקשה המשפחה לפתוח במקום בו ידעו בעבר רק טוב. אך כדרכו של עולם, יש הסולחים וכנגדם המאשימים, יש החסים ומוותרים ויש הנוקמים ונוטרים. כך היה המצב אף במגדיאל. הדעות בין התושבים היו חלוקות. חלקם סברו שרוצח הנו רוצח ותו לא, ועל כן יש לנהוג עמו כמי שנטל חיים מהאחר ולהתייחס אליו בכל חומרת הדין; לגנותו ולהוקיעו מן החברה. אך הרוב סבר שאם אדם ניצל מן הגרדום הוא בחזקת זכאי ויש לנהוג כלפיו לפנים משורת הדין כאל אחד האדם. חובה על החברה לדאוג לו לעבודה, ובפרט שהיה מוכר לפני כאיש חברה ועשייה מן המשובחים ביותר. משה זכה להיקלט היטב בעבודתו הישנה בה עבד במושבה וניהל חיים מסודרים ושלווים.
3.
בנו חיים התגלה אף הוא כבחור מוכשר, הן בעבודות הכפיים והן בתחומי הלימודים. בהגיעו לפרקו נשא אישה ועזב את ביתו. האחות שבגרה גם היא ידעה חיים מאושרים עם בעלה והשניים עקרו לעיר אילת שזה עתה הוקמה, והתערו בה.
לימים חלה חיים ונפטר בדמי ימיו כשהוא מותיר אחריו אישה וילדים רכים. אף אחותו לא זכתה לימים ארוכים והיא נספתה בתאונת דרכים. האסונות שהתגוללו לפתחו של מוישה השפיעו עליו מאוד והוא נפטר בגיל שבעים משברון לב ודאבה על ילדיו. גם אשתו לא האריכה ימים, ונפטרה בעקבותיו.
4.
"בוקר טוב, ראיתי שכתבת מאמר מעניין על "מי רצח את ארלוזורוב", האם יהודים או ערבים. כתבת שאתה עובד על ספר בנושא. ובכן, יש לי סיפור פיקנטי שיעזור לך, שלא פורסם עד היום". כך הודיע לי יהודי בן 83, תושב כפר סבא, שהתקשר אלי בשבוע שעבר. "אתה מכיר את הסיפור של מוישה שרצח את גיסו?".
הודיתי כי מעולם לא שמעתי על הסיפור. "אז תשיג את הספר 'ימי מגדיאל הראשונים', שיצא לאור בהוצאת אחיטל, ושם מובא הסיפור. אחר כך תחזור אליי, ואספר לך את המשכו של הסיפור, שטרם פורסם, ואז תבין מי רצח את ארלוזורוב!".
למחרת בבוקר ביקרתי בספריה הלאומית בירושלים. חיפשתי ספר בשם זה, אך לשווא. התקשרתי במבוכה ליהודי וביקשתי את עזרתו. הוא נאות לשלוח לי צילומים מהספר הנדיר שברשותו, אותו חיבר יעקב פיינשטיין.
המשך העלילה עולה על כל דמיון.
5.
"שנים רבות, אחרי שכבר נשכחה הפרשה, ולא רבים זכרו את חייו ומותו של משה, נפגשתי עקב עבודתי הציבורית עם אישה שעבדה אף היא במוסד ציבורי ידוע בכפר סבא. לאחר מפגשים רבים בינינו בגין תפקידינו, ולאחר שלמדנו להכיר מקרוב איש את רעותו, אזרה האיש עוז ושאלה אותי אם הכרתי בעבר את משפחתו של משה ממגדיאל.
ללא השתהות, איששתי את הנחתה, וסיפרתי לה שהיו לי הזכות והכבוד להכיר משפחה זו מיומה הראשון לבואה למושבה ועד יומה האחרון במגדיאל. האישה התוודתה שהיא בת למשפחתו של משה ועל כך שיש בידה מידע שונה ממה שפורסם ורווח בקרב הציבור.
לאחר דממה ממושכת החלה לגולל את סיפורה המרתק. אכן מוישה שב לביתו מליל שמירה. לאחר שעבר את מפתן הדלת, הלך כדרכו לעבר חדר השינה לעלות על יצועו ולנום שינה מעטה בטרם יאיר השחר. משהגיע אל החדר גילה את אשתו בסערת אבהבים עם הגיס לבו הלם בפראות. את הרובה שהיה ברשותו הציב בפתח החדר והוא פנה סוער והמום אל החדר הסמוך מבלי דעת מה עליו לעשות.
הבן, חיים, שהיה נער מבוגר למדי לא יכול היה לעבור בשתיקה על התנהגותם הנלוזה של אמו והגיס, אחז בידו את הרובה ובמספר יריות קיפד את חיי דודו.
מוישה, האב המבוהל, קיבל על עצמו את האשמה ולא הסגיר את בן אשתו, לבל יוטל אל בית הכלא וגזר דינו יהיה לו לרועץ בהמשך חייו. משה אציל הנפש, שבימי חייו מעולם לא הרים יד על הזולת ולא הרע לאיש, טען כי חייו כבר חלפו עליו, חלקם באושר וחלקם בעצב, אך חיי בנו חיים הם רק באִיבם. שומה עליו לאפשר לו לחיות את חייו במילואם ולגרום לו להגשימם ולממשם כפי שיאות ויחפוץ לבו. בדמעות השביע משה את בנו המאומץ והאהוב, חיים, לבל יפצה פה ובל יחשוף את המעשה כפי שהיה באמת.
הבן לא אבה לקבל את הדין, אך לאחר הפצרות חוזרות ונשנות קיבל בהכנעה את תכתיבי אביו. משהגיעה המשטרה אל הבית פנה האב הנרגש אל השוטרים והסגיר את עצמו בפניהם, כאשם במעשה הרצח.
כך, שנים רבות לאחר האירוע הטרגי, התגלתה האמת המרה. עד היום אני שואל את עצמי שאלות רבות; מי בא על עונשו, בין מידי שופט ובין מידי שמים, מי נשא את סבלו ויגונו, ומי יצא נשכר – המגונן או המוגן, האם ניתן לקבוע מיהו האשם האמיתי בפרשה ומי שילם את המחיר, האם יצא הצדק אל האור?
לאלוהים פתרונים".
כך סיים יעקב פיינשטיין את סיפורו.
התקשרתי ליהודי מכפר סבא, שניאור אמציה. "זה סיפור פשוט מדהים!" אמרתי בהתלהבות גלויה.
"מסקרן אותי איך זה קשור לתעלומת רצח ארלוזורוב?", הוספתי.
"תשמע", עונה שניאור. "כבר שבעים שנה אני שומר אצלי את המשך הסיפור. תמיד כשעלתה השאלה "מי רצח את ארלוזורוב", אמרתי: "אני יודע מי רצח אותו, ואין לי ספק בכך". עד היום לא פרסמתי את הסיפור לציבור, אולי עכשיו זו הזדמנות טובה".
6.
וכך סיפר שניאור:
"עם קום המדינה ניתנה חנינה לאסירי המנדט, וגם משה שהואשם ברצח גיסו, ונידון למוות, השתחרר ושב לביתו ברחוב שמיר 7 במגדיאל, כיום הוד השרון.
ברחוב שמיר 29 היה המשק של אבי, גרשון אנצילביץ. המבנה קיים עד היום. גרשון היה בית"רי, איש אצ"ל ולאחר מכן איש לח"י. בביתו המבודד והמוקף חורשת אקליפטוס, פעל בסיס הדרכה של הלח"י ומחבוא ללוחמיו. גרשון היה חקלאי שהתפרנס מפרדס ומלול עופות. השכנים הבודדים שהיו בסביבה היו נוהגים לבוא למשק בעיקר כדי לקנות ביצים טריות.
גם מוישה היה מגיע לעיתים, וגרשון, כהרגלו, התחיל מיד לדבר אתו על בגין, על ז'בוטינסקי ועל פוליטיקה בכלל. בהמשך הגיע תמיד למה שעניין באמת וזה רצח ארלוזורוב והחיים בכלא עכו. אבי, גרשון, כאיש לח"י, בילה מספר חודשים בכלא עכו, ואמי ואני החזקנו אז את המשק בקושי רב.
מוישה היה אדם סגור, מעולם לא סיפר על עברו, וקשה היה לדובב אותו. יום אחד, אחרי נדנודים רבים, התרצה וסיפר. אני, שהייתי נער, ועזרתי תמיד במכירות, הייתי נוכח בשיחה".
7.
"מוישה היה אהוד ומקובל על כל האסירים בכלא עכו, בגלל גילו ואישיותו, וזכה גם לאמונו של האסיר הערבי עבדול מג'יד שסיפר לו כך:
"היינו הולכים בערב, עיסא דרוויש ואני, מיפו לתל אביב על שפת הים, כדי לראות בחורות וזוגות מתעלסים. באותו הערב הלכנו ונתקלנו בבחורה שהלכה בחול עם הנעליים ביד. נבהלנו ואמרנו ערב טוב. היא לא ענתה והמשיכה ללכת. מיד אחריה בא כנראה בעלה, איש ממושקף לבוש חליפה. שאלנו אותו אם יש לו סיגריה בשבילנו. בדרך כלל אנשים מחזיקים את הסיגריות בכיס החיצוני של הז'קט מימין, אבל הוא הכניס את היד מתחת למעיל לעבר החגורה בצד שמאל. בדיוק כמו ששולפים אקדח.
נבהלתי מאוד ויריתי בו באקדח שלי. הוא נפל, ואנחנו ברחנו חזרה ליפו והתחבאנו".
"זהו סיפורו של עבדול מג'יד", סיים שניאור את דבריו. "היות ולאבי ולי היה ברור שלא יהודים רצחו את ארלוזורוב, אלא ערבים, לכן קיבלנו את הסיפור כמובן מאליו. מלבד לספר אותו פה ושם לא עשינו אתו מאומה, עד היום".
