הנווד המסתורי

הסיפור שאני הולך לספר לכם הוא מדהים. גיבורו הוא אדם מיוחד, הוגה דעות, בן למשפחה חשובה בישוב הישן, שכתב המון ספרים, ניסח תוכנית להשכנת שלום עמוק ואמיתי בין החרדים לחילונים בארץ, וגם הסביר איך יבוא השלום בין ישראל לערבים.

לא הייתי נחשף ליהודי מרתק זה אילולי הגיע אליי ספר עתיק ובלוי שהיה בספרייתו, ספר שקיפל בתוכו את סיפור חייו של היהודי, וניצל מגריסה הודות לעירנותו של יהודי יקר.

אז לפני שנתחיל את הסיפור, אכתוב את המסר העולה ממנו: אל תזלזלו בספר עתיק ובוודאי אל תשליכו אותו לגניזה, לפני שאתם יודעים מה באמת צפון בו!

*

לפני מספר ימים פנה אליי אדם נכבד, ובפיו שאלה:

"אתמול הגיע לידי ספר 'דברי הימים', שנדפס באירופה לפני למעלה ממאה שנה. הוא היה שייך ליהודי שנולד בירושלים בשנת תרל"ח וחי כל ימיו בארץ. שמו דוד בן יוסף עפשטיין. הייתי רוצה לחפש עליו מידע, האם תוכל לכוון אותי או לעזור בדרך כלשהי לברר על האיש?"

עניתי בחיוב, וחיכיתי בסקרנות לראות את הספר. השם "דוד עפשטיין" לא אמר לי דבר, אבל שמו של אביו, יוסף עפשטיין, הדליק אצלי נורה. זכרתי שאחד ממייסדי שכונת מאה שערים נקרא בשם זה, ואף הזכרתי אותו בספרים שכתבתי.

הגיע אליי הספר, עיינתי בו וראיתי שבאחד מדפיו מופיע בכתב יד הכיתוב הבא:

"פ. נ. [פה נטמן] דוד בה"ר יוסף ס' עפשטיין – המאושר במותו – רוב ימיו היה נע ונד – הכיר את בוראו – חיבר ספרים לדורות – נולד בירושלים כ"ו טבת תרל"ח – נפטר תל אביב כ"ט אלול תרצ"ו".

הטקסט הזה עורר אצלי פליאה רבה. לכאורה מועתק כאן נוסח מצבה של אותו דוד עפשטיין. למה ומדוע? ומה פשר הביטוי "מאושר במותו"? ואילו ספרים הוא חיבר?

ניסיתי להבין מיהו הכותב, לפי העובדה המתוארת כאן, שהוא חיבר ספרים. אך בקטלוג הספריה הלאומית לא מצאתי שום ספר שנכתב על ידי אדם בשם דוד עפשטיין.

*

על פנים הכריכה הקדמית של הספר מצאתי רשימת שמות של אחד-עשר ילדים, וכן תאריכי לידתם. ארבעה מהם נפטרו בגיל צעיר, בחיי אביהם, ועל כן נרשמו גם תאריכי פטירתם (היה זה נוהג מקובל בקהילות ישראל, לכתוב את שמות בני המשפחה על גבי ספר קודש.)

שיערתי שמדובר בבניו של דוד עפשטיין, "המאושר במותו". התחלתי להבין את סיפור חייו הטראגי של אדם זה, שקבר במו ידיו ארבעה מבניו.

המיקום שבו נכתב 'נוסח המצבה' אינו מקרי: בעמוד זה (206) מופיעים הפסוקים האחרונים בספר דברי הימים א' פרק כט, בהם מסוכמים חייו של דוד המלך, בירושלים ובחברון, ופטירתו "בשיבה טובה, שבע ימים, עושר וכבוד".

ר' דוד עפשטיין המנוח זכה אמנם להיקרא בשמו של דוד המלך, אולם מלבד שיתוף השם, ומקום מגוריו (ירושלים), הרי שמהלך חייו ואף מסקנתם מוצבים כאן כניגוד גמור לקורותיו של דוד המלך. אם פטירתו של דוד המלך הינה "בשיבה טובה", לאחר שהוא "שבע ימים", הרי שר' דוד עפשטיין מתאר את עצמו בסגנון טראגי כ"מאושר במותו".

*

אבל עדיין איננו יודעים מיהו אותו "דוד עפשטיין"?

החלטתי להיעזר בשמות בניו, אותם רשם כאמור בפתח הספר.

ראיתי שלבנו הבכור הוא קרא 'חיים שניאור זלמן'. ניחשתי שיש כאן איזשהו קשר לחב"ד, ולכן החלטתי לחפש בגוגל את השם "שניאור זלמן עפשטיין", אולי כך קראו לסבא?

והנה הפלא ופלא, מצאתי שהיה בחברון רב נכבד, מראשי קהילת חב"ד, ושמו ר' שניאור זלמן עפשטיין. חיפשתי עליו מידע, ומצאתי שהיה לו בן בשם יוסף! אך לא נזכרים שמות נכדיו, ועדיין איני יודע אם דוד ב"ר יוסף עפשטיין שלפנינו קשור לרב החב"די… המשכתי לנבור בספרי היסטוריה ותולדות, עד שמצאתי את שחיפשתי, והתברר לי שדוד עפשטיין בעל הספר שלפנינו, הוא בנו של ר' יוסף עפשטיין מייסד מאה שערים וחבר וועד השכונה, והוא נכדו של רש"ז עפשטיין מראשי קהילת חב"ד בחברון.

*

אוקי, פענחתי את זהותו של ר' דוד עפשטיין, והבנתי לאיזו משפחה הוא שייך. אבל לא ידעתי עליו מאומה. חיפשתי במאגרי מידע את השם 'דוד עפשטיין', ולא מצאתי דבר. הבחנתי בכך שבין שמו הפרטי לשם משפחתו מופיעה האות ס', והבנתי שהיה לו שם נוסף, שאני מוכרח לגלות אותו כדי לחפש אחריו. יגעתי ומצאתי, כי שמו המלא היה דוד סלמון אפשטיין.

מעתה הדרך נפרצה, ומצאתי כל מיני מסמכים ומכתבים ממנו. מתוך החומר הצלחתי לבנות את סיפור חייו.

הוא נולד בירושלים בשנת תרל"ח, לאביו ר' יוסף עפשטיין, חסיד חב"ד, ממייסדי מאה שערים וממקימי 'המזרחי' בירושלים.

בהגיעו לפרקו נשא לאשה את מרת חנה, והם התגוררו בשכונת אחווה בירושלים. מסיבות שאינן ידועות הוא נדד בעולם, ואנו מוצאים את שמו של דוד כאורח בארגנטינה בשנת תרס"ז.

עם תום מלחמת העולם הראשונה נדדו ר' דוד ומשפחתו לחיפה, והתגוררו שם מספר שנים. שם נולדה להם בתם שולמית, הנזכרת ברשימה הנ"ל שבפתח הספר. לפרנסתו ניסה לעסוק במסחר.

*

כפי שמתואר ב'נוסח המצבה' שהועתק בספר שלפנינו, הוא חיבר ספרים רבים, אך רק אחד מהם יצא לאור.

בשנת תרצ"ד הוציא לאור את הספר 'הויכוח בין החופשי והחרד בארץ ישראל' (136 עמ'), בתור כרך ראשון מתוך 'כתבי דוד סלמון אפשטיין' – השם שהעניק לסדרה המתוכננת. החיבור נועד לפשר בין יהודי 'חופשי' ליהודי 'חרדי'. בשער הספר נכתב כי הוא 'ספר מקורי, יחיד במהותו בספרות העברית'. מתוך הספר ניכרת גדלותו הרוחנית של המחבר, והשקפותיו העמוקות על החיים. הספר עוסק בעיקר ביחסי חרדים-חילונים, אבל בפרק האחרון בספר הוא מפליג לנושא אחר, ושוטח תוכנית מקורית איך לסיים את הסכסוך הישראלי-ערבי. כיום, במבט לאחור, חבל שתוכניתו לא התפרסמה ברבים, אולי הייתה מועילה משהו.

ר' דוד אפשטיין תכנן להוציא לאור את יתר כתביו, כפי שציין בעמוד האחרון בספר הנ"ל, אך ככל הנראה לא היו בידו האמצעים לכך. מרבית כתביו הופקדו בספריה הלאומית בירושלים, על פי צוואתו. הוא נפטר בשנת תרצ"ח (1937) בעיר מגוריו חיפה.

באוסף כתביו הנ"ל מצוי גם חיבור הלכתי בשם 'ויברך דוד' אותו כתב בין השנים תרנ"ג-תרנ"ט. בדף שצורף לכתב היד סיפר המחבר ר' דוד כי חסרים קטעים מתוך החיבור, מאחר שהם הושמדו בשנת תרע"ז חיילים תורכיים ערכו אז חיפושים אחרי מרגלים יהודים, ושרפו כל דף כתוב שמצאו בבתי היהודים. "וכן כמה כתבי יד אחרים שלי מאבותי ז"ל – הכל הלך לטמיון".

ובכן, גם ילדי רוחו, הגיגיו וחידושיו, נקברו בחייו… ומי יודע מה היו כתבי היד שירש מאבותיו, כמה חבל שהוא לא מפרט. האם היו שם גם דברים מתלמידי הגאון מוילנה?

הגאון מוילנה?! אתם בוודאי תמהים. הרי סיפרתי לעיל שאנו עוסקים במשפחה חב"דית מובהקת! הסבא רבי שניאור זלמן עפשטיין היה מראשי קהילת חב"ד בחברון.

נכון מאוד. אבל מי הייתה אשתו של רש"ז עפשטיין? יש חוקרים הטוענים ששמה היה "גיטל" והיא בתו של רבי הלל ריבלין משקלוב, בנו של רבי בנימין ריבלין תלמידו של הגר"א. רבי הלל, שהיה כנראה הסבא-רבה של דוד עפשטיין, הוא מי שייחסו לו בטעות את הספר המשיחי 'קול התור', אשר עד היום הנו שנוי במחלוקת עזה.

למה אני כותב ש"בטעות" ייחסו את הספר לרבי הלל? יש לכך כמה הוכחות, שהבאתי כאן בעבר. אבל הנה לפנינו ראיה נוספת, מתוך הסיפור המשפחתי שנפרש לפנינו.

רבי הלל ריבלין, שצאצאיו טענו כי עמד בראש תלמידי הגר"א במפעל העליה וההתיישבות בארץ, בכלל לא החזיק בהשקפת הגר"א על הגאולה וקיבוץ גלויות! הוא אמנם עלה ארצה, אך בעל כורחו, נמשך אחרי בני משפחתו שעלו שנים קודם לכן.

והנה סיפורה של משפחת עפשטיין מוכיח זאת. אנו רואים שבתו של רבי הלל, גיטל, מתחתנת עם חסיד חב"די מובהק. ולא רק היא, אלא ידוע לנו שגם אחיותיה התחתנו עם חב"דניקים. באותה תקופה השידוכים לא נעשו ביוזמת הבנים והבנות, אלא על ידי ההורים. משפחה הייתה מתחתנת עם משפחה אחרת. עם ר' הלל מתחתן (=מחתן את בנותיו) עם משפחות חב"דיות, זה אומר שהוא נוטה לחסידות, מה שלא עולה בקנה אחד עם התדמית ה'פרושית' שבנו לו צאצאיו.

אחרי הערת-אגב זו, נשוב למיודענו ר' דוד עפשטיין.

*

11 בנים ובנות נולדו לר' דוד, ארבעה מהם נפטרו בחייו. בתו הבכורה חיה גליקה (שנולדה בתרנ"ז, כפי שכתב אביה בספר שלפנינו, ולא כפי שנכתב בטעות בכמה מקומות) נישאה לאדון בשם יצחק צבי הירש ינובסקי, ראש מחלקת הבנקאות בבנק ישראל. בנם יהודה נספה בשנת תש"ו בפיצוץ מלון המלך דוד, ונקבר בהר הזיתים.

לבנו הראשון קרא ר' דוד אפשטיין בשם 'חיים שניאור זלמן', על שם סבו ר' שניאור זלמן עפשטיין מחברון. הבן נהג לחתום את שמו: 'חיים סלאמון אפשטיין', ויחד עם אביו ניהל בחיפה בית מסחר למוצרי סדקית.

*

את גורלו המר של ר' דוד, עוניו ומרודו, נוכל ללמוד משיר נוגה שכתב על גבי הספר שלפנינו, ומופיע על גבי פנים הכריכה האחורית. שיר זה מבטא את תחושתו האישית של ר' דוד בסיכום חייו הקשים:

אין צדק ואין משפט
אין רחמים ואין חנינה
מהכל נואשתי.
–
כי עייפתי ממלחמת החיים
הוי [ממלחמות] ב"א
על מה אחכה עוד
אחרי שרוששתי.
–
עגום מסביב
עגום הם החיים
הכל מסביב כה בדד
הוי דומם.

בראש השיר חתם את שמו: "דוד ס' עפשטיין".

*
ר' דוד נפטר בשנת תרצ"ח (1937). אז רגע, משהו פה מוזר: למה כתוב ב'נוסח המצבה' בספר שלפנינו שהוא נפטר בכ"ט באלול תרצ"ו?!

התשובה המפתיעה היא שאת הנוסח הזה כתב ר' דוד בעצמו (בערב ראש השנה תרצ"ז, בתוך כל חיבוטי חשבון הנפש), כטיוטה והצעה לנוסח שיחקק על מצבתו בזמן קבורתו.
כעת נותר לבדוק האמנם נחקק נוסח זה על מצבתו (שאינני יודע היכן היא). והאם בכלל צאצאיו ידעו על קיומו של הטקסט שלפנינו, אותו ניסח אביהם, בשעה שקבעו את נוסח מצבתו?

*
כשסיימתי את המחקר, אמרתי לעצמי: איזה אנשים חיו כאן בדור הקודם! עם סיפורי-חיים כה מעניינים… הם עמלו ועשו וכתבו, ומה נשאר מזה? ארגז מאובק במרתפי הספריה, או ספר עתיק שמונח בקרן זווית…

הייתי סקרן לדעת איך התגלגל הספר הזה, הנושא בתוכו את הסיפור ההיסטורי המרתק שהצגתי לפניכם, לידיו של היהודי שמסר לי אותו למחקר.

וכך סיפר לי הלקוח:

"לפני עשרים שנה רצו לפנות איזה בית ברחובות שהייתה בו ספריה ויהודי חובב ספרים הלך לראות מה אפשר לקחת משם. הוא לקח כמה ספרים, הספר הזה הוא העתיק מביניהם. אתמול הוא החליט שהוא לא משתמש בזה, ורוצה להניח את זה בגניזה. לפני כן הוא הראה לי את הספר, ואני קפצתי על המציאה".

המשך יבוא…