(פרקים מרתקים מיומנו של "איוב השני", ר' דוד עפשטיין)
"זה קרה כשהייתי בן תשע עשרה שנה, והייתי לומד בישיבה בירושלים.
העיתון 'החבצלת' הודיע כי דוקטור אוסטרי בשם ד"ר הרצל בא לירושלים לראות את המלך הגרמני (שביקר אז בעיר) וזכה לדבר עמו על יד בית הספר החקלאי מקוה ישראל. השמועה על אודות ד"ר הרצל התפשטה במהירות רבה, וכל אחד מיהודי ירושלים חפץ לראות בעיניו את היהודי שזכה לדבר עם הקיסר. אך לא כולם זכו לזה, יען ד"ר הרצל לא רצה בשום ראיונות ובכלל לא רצה כמעט לדבר עם שום איש בירושלים.
ביום הרביעי אחרי ביאת הקיסר לירושלים עברתי לתומי בשוק היהודים לעבר בתי מחסה. והנה לפני שער בית הכנסת ר' יהודה החסיד, הנקראת 'החורבה', עומד ידידי ר' יעקב, אחד מבעלי הבתים של מאה שערים, שמש ראשי של ועד הכללי. הוא ראה אותי ואמר לי: שמע, אם חפצת לראות בעיניך 'מגיד' [= דרשן] גרמני עומד ודורש, היכנס לבית הכנסת פנימה, ותראה איך מגיד גרמני דורש.
נכנסתי פנימה אל החורבה, ועליתי אל תוך בית הכנסת הגדול. נמצאו בערך ארבעים יהודים עומדים ושומעים מפי איש כבן שלושים ושמונה בערך, דורש מעל הבימה באמצע בית הכנסת. אני עמדתי מול פניו.
לפני שהספקתי להבין את דבריו, הבטתי בהתפעלות על הפנים היפות האלו, שנדמו לי כפני מלך. מלבד שהוא היה איש יפה תואר להפליא, זקנו השחור נתן לו חן פטריארכלי, עיניו הבהיקו כספירים שחורים… כמה רגעים עמדתי מתבונן על התמונה הנהדרת הזאת, שהיה שפוך עליה קסם הוד.
הוא הרים כל רגע את ידיו, ודיבוריו יצאו מפיו לאט. כאשר נתתי דעתי לדבריו, שדיבר בגרמנית, שמעתי איך הוא אומר בדבריו את הדברים הבאים:
"תחיית עמנו היהודי היא דבר הכרחי, ועכשיו מתחיל זמנה. ואם אני לא אחיה עוד כאשר דבר זה יצא אל הפועל, אבל עליכם לדעת כי העם היהודי יגאל בטח בזמן הכי קרוב, אם רק תרצו להיגאל".
"דבר זה מוכרח להיות, ועוד הפעם אני מכריז אשר בטח הגאולה מתחילה מעכשיו, בלי ספק".
זה היה סיום דבריו, ובזה גמר. הוא לא אמר 'קדיש' כמנהג המגידים.
ד"ר הרצל רצה ללכת תיכף, אך אחדים מהקהל התחילו לתחוב לו 'שלום עליכם', ולשאול אותו מי הוא ומה מעשיו. הוא לא רצה כלל לענות. הוא חזר לתוך בית הכנסת פנימה, וישב לו לנוח בקיר המזרחי מצד שמאל, מול המנורה, ושתק. הוא רצה לחכות עד שהקהל ילך, בכדי שהוא לבדו יוכל לעזוב את בית הכנסת.
אנוכי עמדתי מהצד והבטתי עליו כל הזמן. ראיתי שפניו זועפים מאוד. אבל הוא ישב במקומו והביט אל קירות בית הכנסת. ראיתי שהרבה מהקהל כבר הלכו, ולא הבנתי למה הוא נשאר לבדו.
אימצתי את לבבי וניגשתי אליו.
אמרתי לו בגרמנית צחה: יסלח לי אדוני על שהעזתי להפריע אותך. אני רוצה לשאול את כבודו דבר נחוץ, ואבקש מכבודו שיעשה הטובה וישיב לי.
הוא הביט עליי בעיניים חודרות, ויענה לי (בגרמנית): "אתה יודע מי אני?"
"לא, אדוני הנכבד", עניתי. כי באמת לא ידעתי מי הוא האדון הזה. לא עלה על דעתי אשר האדון הזה הוא ד"ר הרצל. חשבתי שזהו איזה רב גרמני.
הוא הביט עליי בעיניו, וכנראה הבין מדבריי שרק את האמת אמרתי לו. ופתאום נעשו פניו בהירים ובפנים צוחקות אמר: איש צעיר במה אוכל לשרתך?
אמרתי: "ישמע לי אדוני, יהי הוא מי שיהיה, כי הקסים אותי מאוד. כבודו הוא האיש הראשון ששמעתי בחיי שמדבר בביטחון גמור אשר בקרוב מאוד יגאֵל ישראל, ואם נרצה לא תהיה זו אגדה. דברי כבודו נכנסו בלבבי כמו מסמרים בלוח עץ, חזק מאוד, ובעבור זה אני מרשה לי לשאול את כבודו שאלה: איך יתכן אצלנו קיבוץ גלויות בזמן הזה? הרי אנחנו בטבענו יש לנו שנאת חינם איש לרעהו, שנאה כזו שאני חושב שאין לשום אומה ולשון בעולם!"
ד"ר הרצל עמד פתאום ממקומו, תחב ידיו לכיסי מכנסיו, ואמר:
"אני רואה אשר אתה איש צעיר הנך מבין את שבר עמנו בדיוק, והנני מתפלא מאוד למצוא צעיר ירושלמי מדבר גרמנית צחה כמוך, ידידי".
"שאלתך היא נכונה ובמקומה, ואני אשיבך. עליך לדעת כי יסוד בניין לא יתכן באבנים מסותתות, כי אם באבנים עקומות אשר בחצץ יתלכדו עם צרורות וטיט וסיד. רק בתנאים אלו הם נשארו יחדיו יסוד המוצק בכדי שעליהם יעמוד הבניין. זאת אומרת, היסוד הוא בלול מישר ומעקום, כל אחד תקוע בחברו בלי שום סידור ויופי, רק מוצק לגוש אחד. אף פעם לא נביט על הציור החיצוני של החצץ, כי מטרתם הוא להיות יסוד בניין ולא להיות נראים לעין, ורק עליהם מתחילים לבנות בניין ישר.
"זהו המשל", הוא המשיך, "והנמשל הוא: אנחנו דור של קיבוץ גלויות. ברוך הבא כל הבא לארץ שלנו. כל מיני יהודים עקומים וישרים הם הדבק והיסוד של האומה, יהיו מי שיהיו, ולו גם מושחתים במידותיהם, כל עוד הם יהודים זה טוב בשביל היסוד. ואם עכשיו לא תוכל להבין זאת, אבל עוד שלושים שנה או ארבעים שנה לכל היותר, מהיום, אם תחיה, אתה תבין את זה".
נבהלתי מדבריו אלה. נדמה לי כי קרנו עוד פניו היפים בדברו אליי. נתתי לו תשואות תודה, והוא נתן לי שלום והלך מעט בבית הכנסת.
כאשר יצאתי החוצה התחלתי לשאול: מי הוא זה המגיד? אחרי טורח רב עלה בידי להיוודע כי האיש הזה הוא ד"ר הרצל מהעיר וינה.
