היחס הכללי של הציונות לישוב הישן הוא די משפיל.
במסגרת עבודת מחקר ההיסטוריה, אני נפגש בתופעה הזאת כמעט על בסיס יומי. "שנוררים", "אוכלי לחם חינם", "עצלנים ובטלנים", ועוד שלל כינויים דומים, הוטחו באנשי הישוב הישן, "אנשי החלוקה". מאז ועד היום, מאה וחמישים שנה שהם סובלים מדמוניזציה והשמצות פרועות.
מה עם האברכים לומדי התורה בישיבת 'עץ חיים' שהתעוררו לצאת מן החומות ולבנות את ירושלים, את נחלת שבעה ומאה שערים? פשוט מאוד – לא מספרים לנו שהם בני הישוב הישן. לחילופין, הם מוצגים כאנשים ש"מאסו בחיי הישוב הישן"…
ומייסדי פתח תקווה, האם מספרים לנו שהם היו תלמידי-חכמים, והלכו עם כובע וחליפה ולא רק עם "חרב באבנט"? ועל ר' ישראל ב"ק מייסד ההתיישבות החקלאית על הר מירון מישהו מספר? שלט עלוב עומד ליד החורבות…. ונכדו ר' שמעון רוקח, מייסד שכונת 'נוה צדק' – האם במוזיאון על שמו, בביתו בתל אביב, מישהו מזכיר שהוא היה חסיד, שומר תורה ומצוות? לא… מיצגי עירום מחכים למבקרים בבית שבו פעל בית כנסת קבוע. תל אביב, העיר העברית הראשונה, סמל החילוניות הנאורה וה"ליברלית" – מי זוכר שיוזם הקמתה היה ר' עקיבא אריה וייס, ורוב מייסדיה היו אנשים דתיים, אוהבי תורה ומצוות?
בבית העלמין בצפת, מוזנחות ומנותצות מצבותיהם של קבוצת העולים מתלמידי הגר"א, זקנים וילדים, שעלו ארצה במסירות נפש והניחו את היסוד לכל מה שיש לנו כיום – הן בהתיישבות, הן בכלכלה והן בהגנה. האם מישהו מלמד עליהם בשיעורי היסטוריה? שמעתם פעם על רבי חיים מפינסק, מנהיג העדה בצפת?
מה עורר אותי לכתוב את הפוסט הזה?
תוך כדי עבודתי אתמול נתקלתי בשמו של ר' יצחק ליפקין, יהודי שהשתתף בהקמת השכונות הראשונות שמחוץ לחומת ירושלים.
תראו איך הוא מוצג בויקיפדיה, זה פשוט לא יאמן:
"ליפקין היה נציג מובהק של "היישוב החדש", ציוני דתי שהתנגד לדרך החיים של היישוב הישן שהתפרנס מכספי החלוקה, ולתרבות שגזרה תלות של יהודי ארץ ישראל בנדבות מהגולה. כציוני נלהב הוא ראה את בעלי המלאכה היהודיים – הפועלים, הסוחרים ואנשי המקצוע, כבסיס לגאולת הארץ ולעצמאות העם".
הנה לפנינו דוגמה להנדסת התודעה:
יהודי חסיד קרלין, יליד תקצ"ד (1834) עולה ארצה בשנת תר"ז, לומד בישיבה בירושלים. כרבים מחבריו בני הישוב הישן הוא עוסק ביגיע כפיו ובבניין הארץ, מה שמאתגר את הנרטיב הציוני, שמתחיל את סיפורו של הישוב בארץ רק מהעליה הראשונה. אז מה עושים? פשוט מאוד: מעתה יקראו לאדם הזה, החבוש שטריימל ולובש כתונת מפוספסת, בשם "ציוני דתי" (מושג שכמובן לא היה קיים אז, ולו בגלל שהציונות טרם נולדה). מעתה, הוא לא מייצג את הישוב הישן, אלא את הישוב החדש. ולא זו בלבד, אלא שנהפוך אותו בעצמו, את בן הישוב הישן, לכלי ניגוח כלפי "תרבות" שגזרה תלות של יהודי ארץ ישראל בנדבות הגולה… אם זה לא היה עצוב זה היה מצחיק.
וכמובן – לא תמצאו כאן שום מילה על מה שעמד מאחורי מוסד החלוקה… כאילו מדובר בשנוררות לשמה, ולא באנשים גיבורים שעזבו את כל ביתם וחילם בגולה, ועלו ארצה, במסירות נפש לא פחות מזו שהייתה לאנשי ביל"ו, ומתוך אהבה אדירה לארץ.
אם יצחק ליפקין לא היה עולה ארצה עם אנשי הישוב הישן, בשם התפיסה הדתית שלו, לא היה לנו את הרמטכ"ל אמנון ליפקין שח"ק…
הישוב הישן היה מגוון. היו בו כאלה שיצאו לעבוד, וגם כאלה שלמדו כל חייהם בישיבות. היו כאלה שבנו את ירושלים החדשה במסירות נפש (היו גם כאלה שנפגעו ונרצחו על ידי הערבים) והיו כאלה שעבדו כחנוונים וסנדלרים. היו כאלה שהתנגדו לתנועה הציונית והיו כאלה, גם במאה שערים, שנטלו חלק נכבד בפעילותה.
אותו דבר גם החברה החרדית – היא אינה מקשה אחת, הן ביחס למדינה, בשאלת ההתגייסות לצבא, וגם ביציאה לשוק העבודה. הביטויים שאנו שומעים לאחרונה כלפי הציבור החרדי, "משתמטים", "פרזיטים", ו"מוצצי דם", הם ביטויים שחוטאים בהכללה גסה. הציבור החרדי מגוון הרבה יותר ממה שהעין החילונית יכולה להבין.
אבל הבעיה העיקרית איננה ההכללה, אלא חוסר הבנה טוטאלי מה עומד בבסיס התפיסה החרדית של לימוד תורה. בדיוק כמו שהציונות לא הצליחה להבין את משמעותם של כספי החלוקה.
רוב האברכים שיושבים במשך שנים ולומדים בכולל אינם עושים זאת כדי להיפטר מצה"ל או כי לא אכפת לו מעם ישראל. הוא לומד תורה, בדרך כלל מתוך דחקות ועוני בגלל שהוא מתמסר – לפחות מבחינתו – לבניין הרוח של העם היהודי. התפיסה החרדית שלימוד תורה הוא זה שמקיים את העם היהודי, הייתה מנת חלקו של העם היהודי לדורותיו, ולא פטנט פוליטי כדי להתחמק מגיוס.
אפשר וראוי לקיים דיון מי צריך ללמוד תורה ומי צריך להתגייס. ואולי אפשר לשלב בין הדברים בלי לפגוע באיכותו של הלימוד. אבל קודם כל צריך להבין את חשיבותה של התורה לעם היהודי. להבין שמדובר באינטרס לאומי לא פחות מצבא או משטרה. התורה במובן הגדול והרחב אינה "בונוס" בשבילנו, אלא הדבק שמחבר את העם היהודי לארצו. היא מעניקה חוסן לאומי, פשוטו כמשמעו. בלי תורה, כדרך חיים, כהשקפת עולם, אין משמעות לעם היהודי, ולהתעקשות שלנו לגור בארץ ישראל, למרות כל האתגרים הביטחוניים שיש כאן.