את השאלה הזאת שמתפרסמת לראשונה בספר החדש 'אורות המלחמה הישראלית', שאל בחור צעיר בשם משה זיידל את רבו הרב קוק בשנת תרס"ד (1904). לימים נודע ד"ר זיידל כחוקר תנ"ך דגול ומנהל סמינר מזרחי למורות בירושלים, אבל אז באותם ימים הוא היה תלמיד צעיר בישיבת טלז', ואת שאלותיו הרוחניות היה מפנה באופן קבוע לרב קוק.
בכרכי 'אגרות הראי"ה' נדפסו עשרות אגרות שכתב לו הרב, ואילו השאלות שזיידל שלח לו – לא נדפסו עד היום, הגם שלעיתים קשה להבין את התשובות של הרב אם לא קוראים את השאלות…
אי לכך, בספר החדש הכנסתי את השאלה של זיידל, על הסתירה לכאורה בין שאיפת השלום לבין מלחמות ישראל ונקיטת אכזריות כלפי האויבים – "הכיבוש לא מתאים לרגשותינו", ובעקבותיה מובאת תשובת הרב.
הנה מכתבו של זיידל, הספוג בהערצה ובאהבה גדולה לרבו:
בע"ה, ב' לסדר אלה הדברים. דובבלן כ"ח תמוז (28 יוני) [תרס"ד]
כבוד אדמו"ר הרב הגאון הגדול צבי תפארת ישראל חסיד ועניו כקש"ת מהור"ר אברהם יצחק הכהן קוק שליט"א
הגאב"ד דעיה"ק יפו תבוא"אאת מכתב אדמור קיבלתי ודבריו היקרים והנחמדים הנאמרים דרך אהבה וחיבה, אשר אינני זכאי לכך, עודדוני ויביאו רב שמחה בלבבי, וענוותו הגדולה תרבני ותרהיבני להציג לפני כבוד אדמור שאלות אחדות והוא בטובו לא ימנע טובו ממני, ויקח מועד להשיב לי ולהאיר עיני באורה של תורה, תורת חיים ואהבת חסד, היקרה מפז רב!
"משפטי ד' אמת צדקו יחדיו". "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום", המה הדברים המסמנים חין ערך תורתנו הקדוש. ועין בעין הלא נראה מדרגת מוסרם הגדולה של רבותינו הקדושים שרק ע"י לימודם בה הגיעו לידי כך, ו"רחמנים ביישנים וגומלי חסדים" הנם בני עמנו אשר מתנהגים ע"פ התורה שמאת ד' הייתה לנו, לכן נפלאת בעינינו לראות בה דברים אשר – לפי מראית עין – לא יתאימו עם רגשות החמלה והחנינה שהיא בעצמה הטביעה בנו!
[ועל עניין] המלחמות: אם חוזינו ונביאינו שאפו להעת ש"לא ישא גוי אל גוי חרב" הלא גלויה השאלה למה לא הורו מלכינו הצדיקים הלכה למעשה בהימנעם ממלחמה. ובמקום לצור על אחרים ולרשת ארצות לא להם – צריכים היו להִִישגב בארצם רק למען שלא יעלו אחרים עליהם!
ומה תמוהה תשובתו של משיח אלוקי יעקב נעים זמירות ישראל להסנהדרים שאמרו לו "עמך ישראל צריכים פרנסה" והוא ענה "פשטו ידיכם בגדוד", הלא "על חרבך תחיה" נאמר רק לעשיו, לא ליעקב!
אבל נניח נא את עיקר המלחמות – שלדאבוננו לא נתקיימה עוד נבואת נביאי האמת והצדק, ורק באחרית הימים תִגלה, עת מציון תצא תורה – אבל הכיבוש אחרי המלחמה הוא גם כן לא לפי רגשותינו, כופים אותם לעזוב את אליליהם (רק לפי דעת הרמב"ם) משימים עליהם עבדות, אין ממנים מהם לשום שררה, [וכי ] את השבויים נוכל למכור לעבדים, שכן נאמר אצל יפ"ת "לא תתעמר בה (למכרה ) תחת אשר עִנית" , משמע הא שבויים אחרים מותר למכור לעבדים!
אחתום בע"ה את מכתבי זה בברכת כל טוב לכבודו, ובחפץ עז לראות באושרו והצלחתו לטוב לו ולכל ישראל כל הימים ובתוכם גם אני תלמידו הקשור אליו בחבלי אהבה אין קץ.
משה זידל".
וכך ענה לו הרב קוק:
"כבוד ידידי ואהובי, נחמד ונעים, מלא תבונה ודעת יראת ד', חריף ובקי, מו"ה משה זיידל נ"י, וכל אשר לו, שלום.
[…] וענייני המלחמות, אי אפשר היה כלל, בשעה שהשכנים כולם היו זאבי ערב ממש, שרק ישראל לא ילחם, כי אז היו מתקבצים ומכלים ח"ו את שאריתם; ואדרבה – היה מוכרח מאוד גם להפיל פחד על הפראים גם על ידי הנהגות אכזריות, רק עם ציפייה להביא את האנושיות למה שהיא צריכה להיות, אבל לא לדחוק את השעה".
(את המשך אגרתו של הרב קוק תוכלו למצוא בספר 'אורות המלחמה הישראלית')