איש יהודי היה בירושלים ושמו ר' יוסף ריבלין זצ"ל. את כל חייו הקדיש לבניין ארץ ישראל, ואת כל כספו השקיע בבניית השכונות הראשונות מחוץ לחומת ירושלים העתיקה, שכונות אותן הקים בעשר אצבעותיו. את כל הכסף שהרוויח בימי חייו מסר בלב שלם לטובת העם היהודי, ולעצמו לא דאג. היה פרוש מהבלי העולם והסתפק במועט. כאשר נפטר, התגלה שלא הותיר אחריו אפילו מטבע אחד. איש צדיק ונשגב, תלמיד חכם גדול בנגלה ובנסתר, שעמד בראש הנהגת העדה הירושלמית.
ברם, כגודל צדקותו ופרישותו, כך גודל האיבה שרחשו לו אויביו ומתנגדיו. הם לחמו בו לאורך עשרות שנים, בצורה הכי מחפירה ומכוערת שיש. הם הקימו עיתון בשם 'חבצלת' שחלק ניכר ממנו, שבוע אחרי שבוע, הוקדש למלחמת הקודש נגד הצדיק ר' יושעה ריבלין, אביה של ירושלים החדשה.
רגע… אם הוא היה כה צדיק, על מה בעצם הם התנגדו לו?
עורכי ה'חבצלת' לא היו באמת ניטרליים, כפי שהציגו את עצמם. לאורך עשרות שנים הם היוו את האופוזיציה להנהגת הישוב הישן בהרבה תחומים, ובמסגרת זאת לא נמנעו מלבזות את רבני ירושלים הצדיקים.
הם יצרו מצג שווא, בדיה מוחלטת מראשיתה ועד סופה, שכביכול ר' יושעה ריבלין, אשר כיהן כמנהל הוועד הכללי (מוסד שדרכו עברו כל הכספים מיהודי הגולה ליהודי הארץ), הוא איש מושחת ורמאי, שגונב את כספי ה'חלוקה' לעצמו.
הם הסבירו בפרוטרוט, ואף הציגו "הוכחות" לכך, שריבלין מועל בתפקידו, ורושם אנשים שנפטרו ברשימת מקבלי החלוקה, ואז לוקח לעצמו את הכסף. הם לא הסתפקו בעלילה זו, שהייתה כה רחוקה מדמותו האמיתית של ריבלין, אלא שבאו בטענות חריפות נגד רבני ירושלים (ובהם רבי שמואל סלנט) על תמיכתם בפושע, ועל שתיקתם כלפיו…
מי שהכיר אישית את ר' יושעה ריבלין, הבין שהתעמולה הזאת שקרית. עלילת דם מכוערת, ותו לא. אבל היו יהודים תמימים, בעיקר בגולה, שגליונות 'חבצלת' הגיעו אליהם עם כל הטענות נגד ריבלין, והם התפתו להאמין לדברים. הרי יש הוכחות. הרי מי שכותב אותם הם אנשים נכבדים, שלא חשודים על שקר. הרי לא יתכן שחברו להם יחד חרדים ו'חופשים', ויתלוננו נגד אותו אדם, אם זה לא היה אמת. הרי זה הגיוני שאדם שיושב על צינור הכספים ייקח פה ושם לעצמו. ואותם תמימים הצטרפו למקהלת המגנים והמוקיעים, הרועמים על שתיקת הרבנים.
האנשים שלחמו בר' יושעה ריבלין לא היו קטלי קניא. הם היו מדמויות ההוד של הישוב הישן, ואליהם נספחו גם פעילים חשובים ביותר בתנועה הציונית, מהשורה הראשונה, אשר מפאת כבודם לא אזכיר את שמם. זה פשוט לא יאומן איך לצד פעילותם הטובה והמבורכת, הם היו שותפים לעלילת דם מכוערת. איך זה הולך יחד? פלא פלאים.
הם הציבו להם מטרה מקודשת: להרוס את חייו וכבודו של ריבלין. הם לא בחלו באמצעים, ומדי שבוע היו מפריחים עוד ועוד האשמות שווא כנגדו. שבוע אחרי שבוע, שנים על גבי שנים.
ריבלין, בצדקותו הרבה, השתדל לשתוק כל עוד הפגיעות הופנו כלפיו, כשהטילו ספק בישרותו. אולם במקרים שהמתקיפים הגדישו את הסאה, והיה חשש שבגלל תעמולתם יהודי הגולה יפסיקו לתרום כסף לישוב בארץ, הוא יצא למלחמת הגנה אמיצה. גם אז נזהר מאוד ככל יכולתו שלא לפגוע במתקיפיו, ולהיות מן הנעלבים ואינם עולבים.
למגינת לב, אחרי עשרות שנים של מלחמה, הצליחו אותם אנשים, הצדיקים-הפוגעים, להחדיר את חיצי הרעל שלהם ללבו הטהור של ריבלין. הוא כבר לא יכול היה לסבול את הכאב והחרפה, ולראות את כל עמלו – הבאת שלום לירושלים – יורד לטמיון בעקבות אותה "מלחמת הקודש" כל כך צדקנית ומוסרית, זאת המגובה בראיות, זאת הדואגת כביכול לעניי ירושלים המסכנים, ונעשית על ידי אנשים נכבדים הנזכרים בהערצה עד היום.
באחד הלילות שכב ר' יושעה ריבלין על מיטתו, ולא קם. המוות הכריע אותו כשהוא בן שישים בלבד. הוא הותיר אחריו אלמנה ויתומים מסכנים, ועיר המומה ועצובה.