ﬣקיבוץ ﬣקדוש

האתר של משה נחמני

חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

תעלומת רבי אלכסנדרי מהזוהר: פרק ב'

רבי יוסי בן פזי – היה או לא היה?

בפרק הקודם הבאנו סיפור פלאי מהזוהר (מתוך חלק הנקרא 'מדרש הנעלם') על תנא בשם רבי יוסי בן פזי.

הוא הרחיק לכת במסעותיו והגיע להרי אררט, שם פגש משפחה יהודית, ובתוך התיאור המוזר הוא שומע חידוש מעניין על הפסוק "תוצא הארץ נפש חיה" (בחידוש נעסוק בפרק הבא).

הבענו בפרק הקודם מספר תמיהות על הסיפור. בין היתר שאלנו מיהו "רבי יוסי בן פזי", אשר זכה להיזכר כמה פעמים בזוהר? מדוע בכל הספרות התלמודית ובמדרשים הוא אינו נזכר כלל, אף לא פעם אחת?

יש בתלמוד ובמדרשים דמויות כמו רבי יהודה בן פזי, רבי שמעון (סימון) בן פזי, אבל רבי יוסי בן פזי – אין כלל!

עומדות לפנינו שלוש אפשרויות:

1. אפשרות ראשונה לומר שהוא לא היה אדם חשוב כל כך.
ברם, קשה מאוד לומר זאת, כי הזוהר עצמו מציג אותו בתור אחד מהחכמים הגדולים שבדור, "חכימא דדרא הוא" (חכם הדור), ולא מסתבר כלל ששום שמועה לא שרדה ממנו. איה הם כל תלמידיו, ולמה אף אחד מהם לא הביא ממנו דבר תורה, בהלכה או באגדה? ואף בשום סיפור הוא אינו נזכר.

2. אפשר לומר שאכן לא היה תנא בשם רבי יוסי בן פזי, ולכן שמו לא נזכר בתלמודים ובמדרשים. אז איך בספר הזוהר הוא נזכר כמה פעמים? או שיש כאן טעות בגרסה, וצריך לתקן בכל פעם 'רבי *יהודה* בן פזי' וכדומה,

3. או שיש טעות בתוכן הדברים, היינו שמחבר ספר הזוהר סבר שיש או היה איש בשם רבי יוסי בן פזי, כשלמעשה לא היה אדם כזה.
יש גם אפשרויות נוספות לתרץ, אבל הן מאוד דחוקות. שלוש האפשרויות שהצגתי הן המרווחות יותר.

אם נלך על האפשרות השלישית, שלדעתי הגיונית יותר (לא רק לפי מה שכתבתי עד כה, אלא גם לאור מידע שאחשוף להלן ובעיקר בפרקים הבאים), יוצא שמחבר הזוהר כתב דבר שאינו נכון.

הוא סבר שיש אדם בשם רבי יוסי בן פזי, ויודע לספר עליו כמה פרטים, כגון שהוא הכיר אישית את רב אדא בר אהבה (שחי בבבל), הוא ערך מסעות (לכפר קרדו, למשל) ועוד, כשלמעשה בכלל לא היה אדם כזה.

מי כתב את הספר 'מדרש הנעלם'?

איך יכול להיות שהוא טעה? מה גרם לו לחשוב שהיה אדם בשם רבי יוסי בן פזי?

לפי התפיסה היותר מוכרת בעולם התורה, הספר 'מדרש הנעלם', כמו רוב ככל ספרות הזוהר, הוא מתקופת המשנה או התלמוד. כלומר, זה ספר אותנטי, כמו התלמוד הבבלי לצורך העניין, ומתועדים ב'מדרש הנעלם' סיפורים ושמועות שעברו במסורת במשך מאה-מאתיים שנה עד לימיו של הכותב, אשר העלה אותם על הכתב כפי ששמעם.
תפיסה זו תתקשה ליישב את הבעיה – איך כותב הזוהר חידש דמות מתקופתו, שכלל לא קיימת. על מה הוא הסתמך? ומדוע לא נזכרת דמות זו בכל החיבורים האחרים מתקופת המשנה והתלמוד?

אולם לפי תפיסת כמה מגדולי ישראל, ובהם היעב"ץ והחת"ם סופר, שפקפקו בחלקים גדולים בספרות הזוהר, וטענו שהם השתרבבו בשגגה או בזדון לתוך החיבור המקורי, יתכן מאוד שאת מקבץ הסיפורים המופיעים בזוהר על רבי יוסי בן פזי כלל לא כתב תנא או אמורא, אלא אדם מאוחר מאוד, שחי בתקופת הראשונים.

אדם זה, שאיננו יודעים מי הוא (ואולי זה חבורת אנשים), ואיננו יודעים את מידת גדלותו התורנית או צדקותו ויראתו (בוודאי היה ת"ח וירא שמים, השאלה אם היה מהשורה הראשונה של גדולי ישראל, וסמכותו מחייבת אותנו), כתב על דעת עצמו רעיונות וסיפורים מבלי כל מסורת וקבלה של איש מפי איש. לא מסתבר שעמדו לפניו כתבי יד עתיקים בני אלף שנה שבהם נזכרים הסיפורים הנדירים הללו, על אדם שאינו ידוע משום מקור אחר.

לפי דעת רבותינו הנ"ל אפשר בהחלט לומר שכל הסיפורים על רבי יוסי בן פזי לא היו ולא נבראו.

"מדרש הנעלם… מהתנא האלוהי רבי שמעון בר יוחאי".

מהי המטרה של הסיפורים הבדויים והדמויות הפיקטיביות?

וכעת מתעוררת שאלה חדשה:

אם דמותו של רבי יוסי בן פזי היא פיקציה, מה בעצם ביקש יוצרה ומחברה לעשות? בגמרא ובמדרשים אין דמות שאינה קיימת. כל סיפור בגמרא התרחש במציאות, ועל כל פנים כותבו ועורכו סבר שהוא התרחש במציאות. כאן אנו נתקלים בתופעה של כתיבה פסידואפיגרפית, וצריכים אנו להבין את משמעותה.

כאן יש שלוש אפשרויות מרכזיות כיצד להסביר את הדבר:

א. כל מה שכתוב בספר הזוהר הוא משל, וגם כל הסיפורים הם משל, כלומר הם לא התרחשו במציאות אלא בדעתו ובדמיונו של הכותב.

כלומר, לא היה באמת אדם בשם רבי יוסי בן פזי, אבל היה רעיון מסוים שמחבר הזוהר חשב שמתאים לקשרו לדמות פיקטיבית שקוראים לה בשם זה, בגלל משמעות השם (בהמשך ארחיב בכך).

לפי זה, אין לרעיונותיו של רבי יוסי בן פזי (ואולי לרעיונות אחרים שבספר הזוהר) סמכות של מדרש תנאי, כי כל השמועות וההוראות וההלכות שנתלו בו לא יצאו מפיו (הרי הוא לא היה קיים), אלא רק משלים שעלו בשכלו של הכותב, שלעולם לא נדע מי הוא ומתי הוא חי, שהרי הכל משל. אין לנו בדל של מידע מי כותב הדברים (לפי האפשרות שהקטע הזה בזוהר נכתב בתקופה מאוחרת). אם הכל משל, יכול להיות שגם בן דורנו יוציא לאור ספר עם דברי תנאים וסיפורי אמוראים שהם רק משל, ובוודאי לספר כזה לא תהיה סמכות אלא של ספר בן דורנו, וכמובן לכל חכם בדורנו תהיה רשות לחלוק על רעיונות הספר ואף על גישת הספר כולו.

ב. מחבר הזוהר (בדגש על 'מדרש הנעלם', אם יש לחלק בין חטיבות הזוהר) שפע רעיונות נשגבים, ויכול היה לכתוב אותם בשם עצמו, אלא שחשב לתלות אותם בסיפורים על דמויות תנאיות (או שנראות תנאיות) כדי להוסיף יופי ונופך לדברים. אולם לרגע הוא לא חשב להטעות את הקוראים, שבוודאי יבינו שדברי החיבור לא באמת יצאו ממקור התנאים, ולאו רשב"י ותלמידיו חתומים עליהם. מתוך הטקסט הזוהרי ברור כי הכותב היה חכם גדול, ובוודאי הבין שאם יספר לנו על דמות כמו רבי יוסי בן פזי, שאינה ידועה לנו משום מקור, נחשוד בכך שהדברים לא כפשוטם – הסיפורים על רבי יוסי בן פזי לא באמת התרחשו, ולא הוא אמר את הדברים המיחסים לו. כך גם יתורצו עשרות הקושיות והסתירות על דמויות תנאים ואמוראים בזוהר – הם כולם נזכרים כקישוט לרעיונות שהגה המחבר האלמוני, ולרגע לא העלה המחבר בדעתו שיבוא מישהו ויטעה שתנא יכול להגיב לאמורא שחי כמה דורות אחריו.

לפי גישה זו, הרשות בידי כל חכם בישראל לתמוה ולחלוק ולדחות את הרעיונות שבזוהר (או עכ"פ 'מדרש הנעלם'), בשעה שהם תמוהים או מוקשים ונסתרים מדברי התנ"ך והתלמוד, או ממחשבת ההיגיון.

ג. המחבר ביקש לעגן רעיונות תורניים שהיו לו בדמויות תנאיות מוכרות, על מנת לתת תוקף לדבריו. אילו היה כותב את הרעיונות בשם עצמו, היו הקוראים מקבלים חלק מהדברים וחולקים על יתרם, ולכן תלה הכל בדמויות קדומות ובסיפורי מופת, כדי למנוע אפשרות לדחות אותם. יש כאן אפוא הטעיה מכוונת מצידו, מעין מקרה שו"ת בשמים ראש או ירושלמי סדר קדשים. אין כיום אף תלמיד חכם שיושב ולומד ירושלמי קדשים, כי ברור שזה זיוף, ואף אחד לא דורש בכבודו של המחבר הזייפן שביקש להטעות את ישראל.

ברם, הטעיה זו שנעשתה מצד מחבר הזוהר ניתן לדורשה לשבח, וניתן לדורשה לגנאי.

לשבח, כיצד?

הרב המחבר היה כה משוכנע בצדקת רעיונותיו, הנהגותיו ופסיקותיו, וחשב כי "עת לעשות לה' הפרו תורתך", ומותר לו לשקר בשביל הפצת תורתו.

לגנאי, כיצד?

לפי הצד הזה, שהדברים לא נכתבו על ידי רשב"י או כל תנא ואמורא אחר, אלא בתקופת הראשונים, יוצא שיהודים רבים (מאות אלפים, ואף יותר) נפלו בפח בתמימותם, כי השליכו הצידה את כל קושיותיהם רק בגלל שסברו לתומם שרשב"י ותלמידיו סמכו על הדברים התמוהים, ואילו היו יודעים הלומדים (ובהם גדולי ישראל) שתלמיד טועה או אפילו חכם אלמוני מימות הראשונים כתבם, לא היו משגיחים בדברים כלל וכלל. ונמצא שיש כאן הונאה חמורה, ניצול התמימות של עם ישראל, וגם סילוף דרך התורה הקדושה ואופני מסירתה, ועיוות מסורת ההלכה. אילו היה מתגלה האמת בימיו של יוצר הדמות 'רבי יוסי בן פזי', שאין כזאת דמות ואך בכחש המציא אותה, ושעשה זאת בכוונת מכוון כדי להטעות וליצור רושם שדבריו דברי תנאים – בוודאי שכל גדולי הדור היו מוקיעים זאת מיד. ואף אם היה עושה זאת שלא כדי להטעות, אלא כגישה השנייה – לקשט ולפאר את חיבורו, היו מזדרזים חכמי הדור להודיע קבל עם ועדה שאין לטעות בדברים, ואין להם סמכות כדברי חז"ל, אלא רעיונות אותו חכם אלמוני הם, ותו לא, וכל קושיה שיש בדבריו אין לנו אחריות לתרצה, ומותר לנו לדחות את דבריו כדרכה של תורה, באותה מידה שאנו נוהגים כלפי כל חכם יחידי המחדש דבר בתורה, בהלכה, במנהג או באגדה, מאז חתימת התלמוד.

איזו מהאפשרויות נכונה? יכול להיות שכמה מהן נכונות יחד. בכל אופן העדות היחידה שיש לנו מהתקופה של הופעת הזוהר, תומכת קצת באפשרות האחרונה.

על פי עדות זאת, שנמסרה בשם אשתו של רבי משה די ליאון, מפרסם (או מחבר) הזוהר, הוא כתב את רעיונות הזוהר מלבו, וכדי שהציבור יקנה (תרתי משמע) את חיבוריו, הוא תלה את הדברים ברשב"י (וחבריו).

״כה יעשה לי אלוהים וכה יוסיף אם מעולם ספר זה היה עם אישי, אבל מראשו ולבו מדעתו ושכלו כתב כל מה שכתב. ואומרה לו בראותי אותו כותב מבלעדי דבר לפניו: מדוע תאמר שאתה מעתיק מספר ואתה אין לך ספר רק מראשך אתה כותב, הלוא נאה לך לאמר כי משכלך אתה כותב ויותר כבוד יהיה לך. ויען אליי ויאמר: אילו אודיע להם סודי זה שמשכלי אני כותב לא ישגיחו בדבריי ולא ייתנו בעבורם פרוטה, כי יאמרו כי מלבו הוא בודה אותם, אבל עתה כאשר ישמעו שמתוך ספר הזוהר אשר חיבר רשב"י ברוח הקודש אני מעתיקם, יקנו אותם בדמים יקרים כאשר עינייך רואות

האם העדות הזאת נכונה? האם גם מדרש הנעלם יצא מתחת ידי רמד"ל? בכל זה עסקו החוקרים די והותר, על כל פנים יש בהחלט אפשרות כזאת, ומידי ספק לא יצאנו.

לסיכום, יש בכמה מקומות בספרות הזוהר דברים שלא התרחשו באמת ואף לא יכולים היו להתרחש. יש לא מעט דמויות וסיפורים ותאריכים ומקומות ולשונות בעייתיים בספרות הזוהר, שלא יכולים היו להתקיים ולהיכתב בדורו של רשב"י, ואף לא בדורות האמוראים. דמותו וסיפוריו של רבי יוסי בן פזי הוא אחד מהם.

הבהרה – איני עוסק בדברים דלעיל בשאלת קדושתו של ספר הזוהר, אלא רק בשאלה מי כתב את הקטעים המסוימים בהם דנתי, ומה הייתה מטרתו באזכורי שמות ומקומות שלפי דעת חלק מרבותינו אולי אינם אמיתיים, היינו שלא התרחשו בעולם המעשה אלא רק משל הם.

בפרק הבא:  ראשית הופעתו של רבי יהודה בן פזי, ומשמעות סיפורו

למאמרים נוספים באותו נושא

נהנתם? שתפו לחברים. אפשר גם להדפיס

2 תגובות

  1. אתה מניח הנחה שגויה שכל הדמויות שהיו באותו דור הוזכרו בתלמוד, ברור שאין שום סיבה לחשוב כך, היו חכמים מסויימים ומפורסמים שהיו חלק ממערכת המסירה, ושמם הוזכר, ורבים רבים עוד יותר שלא הוזכר. וכמו שאתה רואה שמות שמוזכרים פעם אחת, נניח אלישע בעל כנפיים, ולולי הוזכר במקרה היית אומר שהוא לא קיים. זו טעות פטאלית.

    1. אני מסכים שיש מקריות בנושא הזה, ויכול להיות חכם חשוב שיוזכר רק פעם אחת ותו לא.
      מה שפחות מסתבר, זה אם האזכור היחיד יהיה דווקא בספר הזוהר, כי זה תרתי לריעותא, כלומר יש כאן שתי נורות אדומות שנדלקות.
      כל שכן כאשר הוא מתואר בזוהר כ'חכם הדור', היינו שאינו תנא או אמורא מן השורה, כיתר חבריו בני גילו, אלא שהוא עולה על גביהם, כשזה מצטרף לכך שמדובר באזכור יחיד, ושהאזכור היחיד הוא דווקא בספר הזוהר, זה מדליק שלוש נורות אדומות.
      האם פירושו של דבר שזה לא יתכן? הכל יכול להיות, אי אפשר לשלול במאה אחוז. אבל זה צריך עיון גדול.
      ושוב, אילו זה היה קורה פעם אחת, מילא. אבל אם יש כמה וכמה דמויות מרכזיות מאוד בזוהר שאינן מתועדות בספרות התלמודית, כשאנחנו מחברים את כל התמיהות אחת לאחת, המסקנה ההגיונית ביותר היא שיש כאן בעיה עקרונית, שדורשת פתרון כוללני.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

ספרים ומזכרות שאולי יענינו אותך