בלימוד השבועי בחומש דברים, למדנו בעיון את פרשת ואתחנן אותה נקרא השבת. מופיע בה הפסוק אולי המפורסם ביותר בחמישה חומשי תורה, פסוק הצופן בחובו מטענים אמוניים ורגשיים אדירים.
"שמע ישראל: ה' אלוקינו, ה' אחד". כך פותחת פרשיית 'שמע' הנאמרת מדי יום זה אלפי שנים על ידי מליוני יהודים. זהו כנראה הפסוק הדרמטי ביותר בתולדות העם היהודי. רבבות יהודים נשאו אותו על פיהם בשעה שמסרו את נפשם למות על קידוש השם.
אבל מהי משמעותו הפשוטה של הפסוק? ומיהו 'ישראל' אשר מצווה לשמוע? מרוב שאנו רגילים לקרוא את הפסוקים האלה, אנחנו לא שמים לב להקשר שלהם, ומשום כך מפספסים את משמעותם הבסיסית.
נושא הפסוק, על פי פשט, אינו אלא הרחקה מעבודת אלילים, והוראה להאמין באחדות ה'. כלפי מה הדברים אמורים? כפי שלמדנו בשבועות הקודמים, כל ספר דברים הנו "מדריך לארץ ישראל", וכל פסוק בו, ללא יוצא מן הכלל, עוסק בנושא "ארץ ישראל", בין אם היא נזכרת בו בפירוש ובין אם לאו.
זוהי הסיבה ש'שמע ישראל' לא מופיע בחומשים שמות, ויקרא, במדבר. דווקא בספר דברים, לקראת הכניסה לארץ כנען, שמלאה בעבודת אלילים, יש צורך לצוות את בני ישראל להתרחק מכך, ולהקפיד לעבוד את ה' האחד.
אזהרה זו מפני עבודת אלילי תושבי כנען חוזרת עשרות פעמים בספר דברים. שמע ישראל הוא בסך הכל אחת מתוך עשרות האזהרות הללו.
גם הפסוקים הבאים קשורים כולם לעם ישראל שנכנס לארץ ישראל. בשיעור ראינו זאת בפירוט, וכאן נביא דוגמה אחת בלבד ובתמציתיות.
כולנו יודעים שיש בתרי"ג מצוות חובות של האיברים וחובות של הלבבות. בין המצוות שקשורות ללב, לרגש, נמצאת "אהבת ה'".
קולמוסים רבים נשתברו לפתרון השאלה הגדולה איך אפשר לצוות אדם להרגיש משהו. אם אני אוהב – אני אוהב. ואם לא – אז לא… הדברים נכונים על אהבת הזולת, וכל שכן כשמדובר על אהבת ה'. לא רבים מאיתנו יכולים לומר בפה מלא שהם אוהבים את ה', זה לא מילתא זוטרתא.
על פרטי מצוות אהבת ה' נכתב המון. אבל לפני כל הפרטים אנחנו צריכים לעסוק במבואות, כפי שהורה מרן הרב. וצריכים לשאול: מהיכן אנחנו יודעים בכלל שיש מצווה לאהוב את ה'?
המקור שמביאים רבותינו מוני המצוות הוא מהפרשה שלנו – "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך".
לכאורה, וכך הבינו כל הפוסקים והפרשנים ללא יוצא מן הכלל, הפסוק מדבר אל כל יהודי ויהודי, כלומר אל האדם הפרטי, ומצווה אותו לאהוב את ה'.
אבל בשיעור, כאשר קראנו את הפסוקים הללו מתוך ההקשר שלהם – פרשיית שמע, פרשת ואתחנן, הפרק כולו, ובמיוחד – חומש דברים – גילינו משמעות אחרת להוראה זו.
חומש דברים, רובו ככולו, אינו מדבר אל היהודי הפרטי (כפי שהובן במיוחד בשנות הגלות כשהתרחקנו מעל אדמתנו), אלא אל עם ישראל.
המצוות בספר דברים אינן עוסקות בפרט. בשביל זה היו לנו חומשים שמות, ויקרא ובמדבר. ספר דברים עוסק כולו בהכנה של העם היהודי לכניסה לארץ ישראל.
לכן הפסוק 'שמע ישראל', והפסוקים הבאים אחריו עוסקים באומה כולה, ולא ביחיד. וההוראה 'ואהבת את ה' אלוקיך' פונה אל העם, לא אל היחיד.
עובדה היא שבכל החומשים האחרים אין שום מצוות על הלב (שאינן נוגעות למעשה). כל המצוות הללו מופיעות בחומש דברים. והסיבה פשוטה – כי הן מצוות על האומה.
אז האם יש מצווה על היחיד לאהוב את ה'? זה מורכב. מתוך החיוב הלאומי לאהוב את ה' ולירא ממנו (חיוב קצת אבסטרקטי) יש השלכות *מעשיות* מסוימות על היחיד, שאת גדריהן ביארו חז"ל ואחריהם הפוסקים (כגון ללמוד על גדלות ה'). אבל החיוב העיקרי של מצוות אהבת ה' אינו על היחיד אלא על האומה. האומה היא אוהבת ויראה ומאמינה. היחיד אינו מצווה על כך, אלא על מעשים מסוימים שנגזרים מתוך החיוב הלאומי, אותם הגדירו הפוסקים.