הספר, שנדפס בירושלים בשנת תרע"א, זכה להסכמות חמות מאת רבי נחמן בטיטו, מ"מ החכם באשי והראשון לציון, ורבי שלמה אבן דנאן בעל 'אשר לשלמה'., וכן רבני העיר פאס, רבי רפאל דוד בירדוגו, ועוד רבנים נוספים.
לאחר ההסכמות נדפסו בקצרה תולדות המחבר, וגודל אהבתו ושקידתו בתורה.
הספר כולל שלושה חלקים. החלק הראשון הוא חידושים על הש"ס, והחלק השני – חידושים על ספרי האחרונים. החלק האחרון – חידושי תנ"ך, תופעה יחסית יוצאת דופן בספרים מהסוג הזה.
"ראיתי לכתוב איזה דקדוקים הנראים חוש"ה אל העין באיזה פסוקים, יש מהם חסרים עניין שלם ויש מהם חסרים איזה אות, ויש מהם שבאו מהופכים וכו' ומפרשי התורה תקנו הלשון באיזה מהם אבל התמיהה תישאר על כותב התורה, הקצור קצרה לשונו לכתוב בלי שום חסרון ובלי שום היפוך?"
החידושים על התנ"ך מתחילים בדף סד ע"ב, ומסתיימים בדף עה ע"ב (אחר כך יש כמה נספחים מעניינים). כלומר, יש כעשרים עמודים של חידושים, תמיהות והשגות.
לרוב ככל המאמרים יש מכנה משותף: הוא דורש אחר פשוטו של מקרא, ומתרחק מדרשנות. זוהי, אגב, שיטתו גם בפרשנות התלמוד (ראיתי זאת בכמה מחידושיו בספר), לצד ביקורתו על כמה מהפרשנים שהלכו בדרך של פלפולים רחוקים.
אלא שבשונה מספרי חידושים ופירושים על התנ"ך, כאן הרב אלמליח נוהג בדרך ייחודית. הוא לא מציע פירושים משלו, אלא מביע בכנות ובענווה תמיהות על לשונו של 'כותב התורה'.
לדוגמה:
וכן גם:
"ויטע אשל בבאר שבע ויקרא שם בשם ה' אל עולם. היה לו לכתוב 'ויטע אברהם אשל', שהרי בכתוב הקודם לו לא נזכר אברהם, שכן כתוב 'ויכרתו ברית בבאר שבע ויקם אבימלך ופיכל שר צבאו וישובו אל ארץ פלישתים' הרי שלא נזכר אלא אבימלך ובִמקום שהכתוב כתב בפסוק שאחריו 'ויגר אברהם בארץ פלישתים' שהזכיר שם אברהם היה לו להזכירו בפסוק ויטע אשל ולכתוב ויטע אברהם אשל ואף שמסתמא אנו יודעים שהנוטע היה אברהם אבל לתיקון הלשון היה לו להזכירו".
וכן:
"וישא אברהם את עיניו וירא והנה איל אחר נאחז בסבך וגו'. מילה זו של 'אחר' היא כבדה כנטל החול וקשה כברזל, וטוב טוב היה אם היה נפקד מושבה ולא יכתוב אלא והנה איל נאחז בסבך ועכשיו שנכתבה הלואי שיכתבנה במקומה הצריך, ויכתוב: 'וישא אברהם את עיניו אחר והנה איל נאחז', כמו שתיקן הלשון התרגום וכתב: 'וזקף אברהם ית עינוהי בתר אלין' הרי שתיקן הסדר והוסיף מילת 'אלין', אבל מילת 'אחר' לבדה אין לה היתוך וכל שכן כשהיא שלא כסדרה".
וכן לגבי מצוות סוכה הוא תמה ונשאר בצריך עיון:
"בסוכות תשבו שבעת ימים, כל האזרח בישראל ישבו בסוכות. הכתוב הזה הפשט שלו קשה כברזל, שהפשט קרי בחיל שהאזרח הוא שחייב לישב בסוכה ולא הגרים, ולמה נשתנית מצווה זו מכל המצוות שבתורה שחייבים בהם הגרים ורש"י פירש האזרח זה אזרח בישראל לרבות את הגרים וזהו על דרך הדרש אבל הפשט לא יופשט שהגרים פטורים ממצוות סוכה, דאי לאו הכי למה אמר כלל 'כל האזרח' ומה צורך יש לנו בה, ולא היה לו לומר אלא 'כל ישראל ישבו בסוכות' ואנחנו נדע כי גם הגרים חייבים בכל המצוות".
וכן על זו הדרך עוד הרבה תמיהות על לשון התורה, כשנקודת המוצא היא שאמור להיות פשט לדברים, ואי אפשר לפתור את התמיהות באמצעות הדרש והפלפול.
ואז בדף סז מופיעה כותרת חדשה: "בפרשת בראשית".
מכאן ואילך הרב אלמליח כבר לא מסתפק בשטיחת תמיהות, אלא מציע פירושים. מחמת אורך הדברים לא אעסוק בעצם החידושים, אלא רק אביא כמה משפטים מתוך דבריו, שמהם נבין את דרכו הפרשנית.
"ויאמר למך לנשיו… כי איש הרגשתי לפצעי וילד לחוברתי, כי שבעתיים יוקם קין ולמך שבעים ושבעה. תמיהה רבתי נופלת בכתובים הללו שהם סתומים וחתומים בספר החתום כי לא גילה לנו הכתוב אמירה זו שאמר למך לנשיו על מה אדניה הוטבעו וגם הדברים אינם מובנים, מהו 'כי איש הרגתי לפצעי וילד לחבורתי', מי הוא האיש הזה ומי הוא הילד, והיה ראוי לכתוב להודיע לנו מתחילה מה קרה ללמך עד שיצאו מפיו הדברים הללו, דברי פיוס לנשים שלו, ואף שנאמר שבימי כותב התורה היה מפורסם העניין שקרה ללמך שעליו תטוף מילתו בדברים הללו היה לו לכותב התורה לחוש לימים יוצרו שישכח העניין והשומע ישמע ולא יבין, ובלי ספק הוא שהעניין נשכח בדורות האחרונים, וראיה לזה שרז"ל שפירשו לנו העניין לאו כולי עלמא מוסכמים כיצד היה העניין, אלא זה אומר בכה וזה אומר בכה, ורש"י הביא שני פירושים… ובספר חומת אנך מצאתי עוד עניין מחודש…"
ואחרי שמביא את שלושת הפירושים-הסיפורים שהציעו רבותינו, הוא מעיר:
"ועתה יאמרו לי החכמים, אחר מי נלך ומי יהיה לנו לראש ולקצין משלושה הפירושים הללו, ונבחר בו ונשליך אחרי גונו האחרים? הלא תודו לי כי תמיהא רבתי על כותב התורה שסתם כל כך הדברים בספר החתום? כי כל לגבי דידי תמיהה כזאת לאו מילתא זוטרתא היא, שהכתוב הניח אותנו כסומים בארובה וכאשר תאוה נפשנו לעמוד על תכונת הדבר ונשאל לחכמים לא ירוו צמאוננו, אלא זה אומר בכה וזה אומר בכה, וישאר הספק במקומיו… מוכרחים אנו לומר שהשלושה פירושים אשר בידינו היום במעשה זה של למך לא יצדקו יחדיו, ואם אחד מהם הוא אמת – השנים האחרים הם מוכחשים".
כסייעתא לכך הוא מביא דברים שכתב הרב רפאל בירדוגו בהקדמתו לספר 'מי מנוחות':
"… ומתוך הדחק זה הלחץ יוצאים קצת מן הפשט ואין לחוש לזה, לפי היסוד שיש בידינו שבעים פנים לתורה… דבר גלוי הוא שריבוי הפנים לא יקובלו כולם, שיוכלו לומר שכולם אמת, אלא בשלא יכחישו זה את זה… אבל בסיפורי התורה והנביאים אם יאמר שנים ושלושה דרכים… אין אמת מהם אלא אחד, והאחרים שקר, שאם המעשה כך היה לא יתכן שיהיה באופן אחר, כי מעשה אחד הוא, ולא על כיוצא בזה אמרו שבעים פנים לתורה".
אגב כך כותב הרב אלמליח:
"אכתוב מה שראיתי להרב ז"ל [בירדוגו] בהקדמת ספרו הנזכר, שצווח ככרוכיא על החכמים שמפרשים פסוקי התורה ונביאים וכתובים ועושים בהם הרכבות על פי דיני התורה, וכתב הרב הנזכר וזה לשונו: כת ג', לעשות חורפות על דברי חז"ל ולספק חבל בחבל ונימא בנימא, עניינים בנויים זה על זה, ובארצות אשכנז נתפשט זה בהפרזה נוראה, ואם אמור יאמר להם מה זה והיכן רמיזא החורפא הזאת בדברי המאמר, יאמר: שבעים פנים לתורה".
הרב בירדוגו מביא דוגמה להפרזה שכזאת, מאת אחד מגדולי הרבנים, ומעיר עליה:
"הנה עם היותו חכם גדול בדיני התורה ובפסקי ההלכות, לא ניצול מזה, כי ההרגל שלט עליו, וכזה ראיתי לרבנים עצומים בפסקי ההלכות ובדרשות ידברו דברים שאין בהם אלא החורפא… ויש שאומרים על זה כי הקב"ה חדי בפלפולא דאורייתא, אמרתי: חס ושלום שישמח הקב"ה בזה, אלא אדרבה אין שמחת הקב"ה אלא באמת ובפלפול אמיתי כפלפול רבותינו בעלי התוספות והנמשך אחריהם בכל רבותינו האחרונים בשאלותיהם ובתשובותיהם ופירושיהם".
את כל זאת ועוד מצטט הרב אלמליח. ואז הוא מספר על עצמו:
"ואמת יהגה חיכו, ומעיד אני עליי שמים וארץ שכל מה שדיבר הרב וכל מה שכתב בהקדמתו זאת, כך היה דעתי מיום שעמדתי על דעתי, שמעולם לא ערבו עליי פירושי הדרשנים שעושים בפסוקי התורה איזה הרכבות על פי דיני התורה, ואם ימצאו איזה תיבה בפסוק או אפילו אות אחת בונים עליה בניינים גדולים ועצומים ואומרים שלזה כיוון פרעה ולזה כיוון המן, וכן על זו הדרך. וכשהייתה באה תאווה בלבי ליקח איזה ספר מן הדרשנים לראות מה מדבר, תכף ומיד הייתי פורש ממנו, כמו ספר… וספרי הרב הגדול… וכיוצא. ואומרים שהוא משום יגדיל תורה. ומה הגדלה היא זאת לומר דברים שלא נתכוונו אליהם הכתובים? … וכשאני שומע איזה דורש שעושה איזה הרכבה באיזה פסוק או באיזה מאמר, אומר אני עליו: על הראשונים אנו מצטערים, אלא שהוא בא להוסיף עליהם?!"
ומביא סיפור שהיה לו עד ראיה:
"שמעתי דורש אחד שעשה נושא [-דרוש] בפרשת אחרי מות בפסוק 'כי ביום הזה יכפר עליכם' ודרש תיבת 'כי' מלשון כוויה, כמו 'כי תחת יופי', ורמז על הייסורין שמכפרים. האין זה דברי הבל ושטות?"
בהמשך דבריו מביא הרב אלמליח כמה הערות והשגות על פירושי המלבי"ם לכמה פסוקים בתנ"ך, ועל שיטתו הכללית בפירושיו.
הדברים שהבאתי עד כאן הם רק טעימה על קצה המזלג של חידושיו ופירושיו של הרב אלמליח למקרא, ותן לחכם ויחכם עוד.
תגובה אחת
אני שמח מאד על שאתה מביא את קולם של אנשים מאמינים בני מאמינים שדרך ה"אולטרא פלפול" קשה להם, לא לומר תמוהה בעיניהם והם מוקעים על כך עד כדי האשמות בכפירה של ממש רח"ל.