האמנם לוט רץ אל המלאכים?

הזוהר בפרשת וירא אומר כך:

אמר רבי יצחק, אמאי רהט לוט אבתרייהו, (אלא בגין) דכתיב וירא לוט וירץ לקראתם, רבי חזקיה ורבי ייסא, חד אמר דיוקנא דאברהם חמא עמהון, וחד אמר שכינתא אתיא עלייהו, כתיב הכא וירא לוט וירץ לקראתם, וכתיב התם וירץ לקראתם מפתח האהל, מה להלן חמא שכינתא אוף הכא חמא שכינתא, וירא לוט וירץ לקראתם ויאמר הנה נא אדנ"י באל"ף דל"ת נו"ן יו"ד (זוהר וירא דף קי).

וצריך עיון על עצם הדרשה הזאת, שהרי מצינו בתורה שכתוב 'ויקם לקראתם', ולא 'וירץ לקראתם'. ואם כן השאלה "אמאי רהט" לא מתחילה., וגם הגזירה שווה, וירץ־וירץ, אין לה על מה לסמוך.

ואכן בדפוסים המאוחרים של הזוהר תוקנה הטעות (לכאורה):

"אמר ר' יצחק: אמאי רהט לוט אבתריה, אלא בגין דכתיב וירא לוט ויקם לקראתם".

התיקון הזה יצא שכרו בהפסדו. אמנם הפסוק תוקן, אך הקושיה רק התבלטה יותר לעיני הקורא. אם כתוב 'ויקם', נפלה כל הדרשה על ריצתו של לוט, וכפי שנרחיב להלן.

האם כדאי ומותר לתקן דברים בזוהר?

הגרסה החדשה הזאת היא תיקון שביצעו האחרונים שהבחינו בטעות בפסוק. וזו אחת מהדרכים ליישב קושיות והתמיהות שעולות בספר הזוהר – למחוק ולתקן את הדברים, רואים את זה בהרבה מקומות אצל מקובלים ולומדי הזוהר.

מצד אחד כך ראוי לעשות, אם יש טעות בדברי תורה, מצווה לתקן. כך בכל ספר תורני, ראוי להעיר בצדו על טעות ולהציע תיקון, ולעיתים יש בכך משום 'אל תשכן באוהליך עוולה'.

מאידך, יש בעיה בלתקן דברים בזוהר. אם נתקן, הדור הבא לא ידע שבתחילה הייתה כאן טעות, וכשמדובר בספר הזוהר, שגדולי ישראל התריעו על העובדה שהשתרבבו לתוכו רעיונות זרים או מאוחרים, תיקון השיבוש יכול להיות בעיה. כי השיבוש הוא הוא העד לאיחורם של הדברים. לא יתכן שרשב"י וחבורתו טעו בדבר כה פשוט, כמו ידיעת פסוק בתורה, ועל סמך הטעות בנו מגדל לתלפיות.

האם בעל הדרשה ראה את פירוש רש"י?

מעניין שהטעות הלכה והשתרשה בארון הספרים היהודי. בחלק ממהדורות רש"י מופיע: "וירא לוט וירץ לקראתם", וכן ברד"ק. האם לנגד עיניו של מחבר הזוהר עמדו פירושים אלו, בגרסאות אלו, ומשם הוא השתבש? צריך לבדוק זאת בנוסחאות הקדומות של כתבי היד לפירוש רש"י על התורה.
ואם יימצא כן, אולי יש כאן הוכחה נוספת שהוא חי אחרי רש"י, והושפע מפירושו.

תירוצי המקובלים

כדאי לראות כיצד התמודדו רבותינו המקובלים עם הטעות הזאת.

נביא לדוגמה את דברי בעל הסולם. הוא הרגיש בכך שהזוהר מצטט בצורה שגויה או שונה את הפסוק, ומסביר זאת כך:

"ועל דא וירא לוט וירץ לקראתם ויאמר הנה נא אדני באלף דלת נון יוד, דהיינו שם השכינה. ובספרים שלנו לא כתוב וירץ לקראתם, אלא 'ויקם לקראתם', ונראה דעת הזוהר אשר 'ויקם לקראתם' המובן הוא שקם ורץ לקראתם, דאם לא כן היה צריך לומר 'ויקם מפניהם'".

כלומר, לפי דעתו אין כאן טעות! אפילו לא טעות סופר של המעתיקים. יש כאן דרשה מכוונת. ואם אין טעות בציטוט הפסוק, הנה אפשר לומר שהדברים הללו יצאו מפי קדושים. אפשר גם לנסח הפוך: בגלל שהם יצאו מפי קדושים, מצווה עלינו ליישבם, כפי שעשה בעל הסולם.

לפני שנדון בהצעתו של הסולם, נעיר כי פירושו צריך עיון מבחינה למדנית. נגיד ש'ויקם' המובן הוא שהוא רץ, האם אפשר אפשר על סמך ה'מובן' להקיש בין אברהם ללוט? לכאורה בדרך כלל גזירה שווה היא תמיד על פי מילה זהה, ולא על פי 'מובן' זהה.

אך גם לשיטתו של בעל הסולם הדברים לא מחוורים כדבעי.

שימו לב לכך שהוא יוצר רעיון חדש, או דרשה חדשה, על גבי הדרשה של הזוהר (דבר הרגיל בעולם הדרשה, שכשיש דרשה מוקשית מוסיפים עוד אחת, ואף היא פעמים רבים מוקשית, ולפעמים אין לדבר סוף. מה שאין כן בלימוד על פי פשוטו של מקרא, ואכמ"ל).

ומה הקושיה בפשט שהביאה את הסולם (ולשיטתו: הזוהר) לדרשה זו? "דאם לא כן לא היה צריך לומר ויקם מפניהם".
כנראה כוונת הסולם היא שבמקום המילה 'לקראתם' היה צריך להיות כתוב 'מפניהם', כלומר לכבודם, ו'לקראתם' משמע שהוא התקדם אליהם. ברם, לא מובן מה זה עוזר, גם אם החידוד הזה נכון, מהיכא תיתי שהוא רץ לקראתם, ולא הלך? איך קשורה הריצה לשאלה אם כתוב 'מפניהם' או 'לקראתם'?

מה פירוש המילה 'לקראתם'?

כל זה כתבתי אם אפשר ללמוד מהמילה 'לקראת' שהאדם התקדם לעבר חברו.

אך למעשה מצינו בתורה לשון 'לקראת' לאו דווקא בהליכה או בריצה:

"ויפגעו את משה ואת אהרן ניצבים לקראתם" (שמות ה, כ).

"ונצבת לקראתו על שפת היאור" (שמות ז, טו).

אם כן: לקראת = מול.

ממילא, הדיוק שמציע בעל הסולם, שלא כתוב מפניהם אלא לקראתם, אינו משמעותי. אלו שתי מילים עם שמעות דומה, ואין לדקדק ביניהן.

נעצור לרגע את הדיון על דרשת הזוהר, ונשוב לפסוקים עצמם. הרבה פעמים בעולם הדרש והסוד אנחנו עלולים ללכת לאיבוד ולשכוח את הפשט, שאי אפשר בלעדיו.
הפשט הוא השלב הראשון בסולם. אי אפשר לעלות בסולם בלי לעמוד קודם על הפשט.

ובכן, כשאנו מביטים בפסוקים עצמם, רואים שהדרשה הזאת המשווה בין לוט לבין אברהם, היא לא פחות ולא יותר מהפך הפשט, ומנוגדת לעצם המסר שבאה התורה לומר לנו.

הרי בכוונה הדגישה התורה שאברהם רץ לקראת האורחים, כדי ללמד אותנו כמה הוא טרח במצוות הכנסת אורחים. אצל אברהם כתוב "וירץ לקראתם מפתח האוהל", ואחרי הדו-שיח שלו אתם, "וימהר אברהם האוהלה אל שרה, ויאמר מהרי שלוש סאים", והוא לא מתקרר בזריזותו – "ואל הבקר רץ אברהם… וימהר לעשות אותו".

חמש פעמים מדגישה התורה את הזריזות שלו! אין ספק שזו כוונת התורה בביטויים אלו, ללמד כמה אברהם זריז במצוות הכנסת אורחים. ממילא ברור שהביטוי 'וירץ' הוא מכוון ועקרוני.

לעומת זאת בסיפור לוט אין שום ביטוי, אפילו אחד, של זריזות. האם זה במקרה?!

אנו מאמינים שהתורה מדויקת, בתכניה ובסגנונה, ואם היא בחרה שלא לציין שום תיאור של זריזותו, היא רוצה שנבין שאמנם גם הוא הכניס אורחים, אבל לא הצטיין במידת הזריזות של אברהם. כלומר, היא רוצה שנבדיל בין שני הסיפורים.

בא הדרשן בזוהר ומוחק את ההבדל הזה שחשוב לתורה ללמד אותנו. הוא לא מכיר אותו ולא מכיר בו (עכ"פ בדרשתו זו). התעלמות מוחלטת פשט הפסוקים, ודרשה שהפוכה מכוונת התורה על פי פשוטה.

הדרשן מקיש את לוט לאברהם, ואת זה הוא עושה לכאורה על פי טעות – ציטוט לא נכון של הפסוק.

בכוונה התורה לא כתבה על לוט "וירץ לקראתם", כדי לומר לנו שהוא לא רץ. זה פשט הפסוקים, זה עיקר מה שהיא באה לומר בביטוי "ויקם לקראתם" – שהוא לא רץ!

וכעת יש בידינו שתי אפשרויות: האחת, להודות בכנות שיש כאן טעות בדרשה. לא חשוב איך נכנסה הטעות ומי אשם בה, אבל זו טעות. היא מנוגדת למה שכתוב במפורש בתורה (ויקם לקראתם) ומנוגדת לכל רוח הדברים בפרשיה (לוט לא מיהר).

האפשרות השניה – לאמץ את הדרשה החדשנית הזאת, ובגינה לסרס את הכתובים ולעקור את הפשט, כדי שיתאימו לה. רק כדי לומר שהדרשה הזאת לא טעות.
האם לוט יכול היה לרוץ לקראת האורחים?

למעשה, לוט בכלל לא היה יכול לרוץ לקראתם.

כך לפחות לפי פרשנותו ההגיונית של רבינו בחיי, שהרגיש בשינוי הלשון בתורה, בין תיאור הכנסת האורחים על ידי אברהם, לבין סיפורו של לוט:

"אברהם ראה אותם מרחוק כי בבקר היה כחם היום ולפיכך אמר וירץ לקראתם. אבל לוט לא ראה אותם עד שהיו קרובים אליו כי בערב באו, שנאמר סדומה בערב, ולפיכך אמר ויקם".

שמא תאמר: רבינו בחיי סבר כך, ודרשן הזוהר סבר אחרת! הלא הזוהר קדם בהרבה שנים לרבינו בחיי, ורבינו בחיי חידש את ההבנה הזאת (המחלקת בין אברהם ללוט) מדעתו בלבד.

ובכן, גם במדרש נרמז ההבדל הזה שבין אברהם ללוט, שכאמור הוא פשט הפסוקים:

"וירא לוט ויקם לקראתם, ובאברם הוא אומר וירא וירץ לקראתם, מלמד שבאו עליו כעוף הפורח באוויר". (פס״ז)

תירוצי ה'יד מלאכי'

נשוב כעת לדיון שהתפתח אצל רבותינו על דרשת הזוהר.

בספר 'יד מלאכי', כללי החית, עמ' 43, מביא כמה פסוקים שמובאים בזוהר בצורה שונה מהמוכר לנו, ודן בהם.

בתוך כך הוא מתייחס גם לפסוק שלנו.

"ומעתה אסורה נא ואראה את המראה הגדול אשר ראה הר"ב חוות יאיר סימן רלה דבזוהר יליף גזרה שווה 'וירץ' דגבי אברהם מ'וירץ' דגבי לוט, ובלוט כתיב ויקם לקראתם, לא וירץ.
ואען ואומר דאחרי המחילה הראויה לא דק אגב ריהטיה דלוט הוא דיליף מאברהם ולא אברהם מלוט".

הוא מבקר נקודה מסוימת, די שולית, בדברי ה'חוות יאיר', ומשתמש במשחק מילים עם הביטוי רהט-רץ.

"ואיך שיהיה אנוכי לא ידעתי מי הגיד לו דמוירץ וירץ הוא דעביד הגזרה שווה, ולא מוירא וירא, או מלקראתם לקראתם"

בעצם הוא אומר: נכון שיש כאן טעות במילה אחת, אבל זה ממש לא קריטי, כי הדרשה לא יושבת על הטעות.

"וזה לשון הזוהר בפרשת וירא קו ב' אמרינן אמאי רהט לוט אבתרייהו, דכתיב וירא לוט וירץ לקראתם, רבי חזקיה ורבי ייסא…"

"והנה אמת נכון הדבר דמדנקט ר"י אמאי רהט לוט אבתרייהו דכתיב וכו' לכאורה משמע בדבריו דמוירץ וירץ עביד הגזרה שווה, אך אמנם אפשר שפיר כדאמרן דמוירא וירא או מלקראתם לקראתם קא יליף לה, ומסתברא טפי דמוירא וירא יליף לה, מדפליגי ר' חזקיה ורבי ייסא מאי חמא ומסיים מה להלן חמא שכינתא אוף הכא חמא שכינתא, וכיוון דיליף לה בגזרה שווה דראיה כמאן דכתיב ביה בלוט 'וירץ' חשבינן ליה. והכי מוכח תו לקמן דף קו א' דקאמר מה כתיב וירא לוט, חמא לשכינתא, דנראה דמוירא הוא דקא דריש דחמא לשכינתא, ור' יצחק דנקט אמאי רהט לוט אבתרייהו, דכתיב וכו', אפשר דהוה ידע הגזרה שוה ועלה קא סמיך".

אולם במחילת הכבוד, דבריו לא מסתברים כלל.

אין סיבה להקיש בין המילה 'וירא' 'וירא', כי אלו מילים שגרתיות, ואין בהן סיבה לדרוש גזירה שווה. אילו היה כתוב גם בלוט 'וירץ', אז בוודאי שהיה אפשר להקיש לסיפור אברהם שבו כתוב 'וירץ', והריצה היא דבר חשוב בסיפור. בנוסף לכך, הזוהר עצמו ידע לפרש היטב את כוונתו, ואמר שלוט רץ אחריהם, אז ברור שהזוהר חשב שכתוב 'וירץ', כפי שציטט. ואם חשב שכתוב 'וירץ', אז ברור שעדיף לו לדרוש היקש בין שתי המילים הללו מאשר מילים שגרתיות כמו 'וירא'.

אם כן לענ"ד הסברו של ה'יד מלאכי' הוא דחוק.

ממשיך ה'יד מלאכי' ומציע יישוב אחר (אולי מפני שהרגיש בדוחק התירוץ הקודם):

"אי נמי, משמע ליה דמאחר דמבית אברהם למד מצווה זו של הכנסת אורחים, ודאי דלמד גם כן למרהט אבתרייהו, כמו שעשה אברהם, והכתוב מסייעו, דאי תימה בלחוד הוא דעבד, מה שייך לקראתם, ולהכי נקט וירץ אע"ג דפסוק כתיב 'ויקם', ואין זה מן התימה שהרי כו שדרך הש"ס לקצר המקראות ולערב ולהוסיף בהם, וכמו שרמזתי למעלה, כן דרך הזוהר למנקט כוונת ומשמעות הפסוקים. וקאמר 'דכתיב' אף על גב דלא מייתי הפסוק כצורתו".

בהמשך דבריו מוכיח ה'יד מלאכי' שכך דרך הזוהר, להביא פסוקים שלא בצורה הנכונה שבה הם כתובים. לשיטתו – זו הוכחה, שזו דרכו של הזוהר.
השאלה מה זה מוכיח…

הפשט הוא שיש כאן הוכחה הפוכה. השכל הישר אומר שמי שכתב את הספר הזה לא ידע את כל התנ"ך מילה במילה, והספרים לא היו מונחים לפניו, ולכן פה ושם שגה בציטוט.
טעויות כאלה אפשר למצוא לא מעט בספרים שכתבו רבותינו הקדושים שבכל הדורות, ואי אפשר לתבן בלא בר.

אם רשב"י וחבורתו כתבו את הדברים, הרבה יותר קשה להבין איך נפלו טעויות כאלה בציטוט הפסוקים, ואיך נבנו תילי תילים של דרשות על הטעויות.
מילא אם הדרשות באו בצורה של מחקר, היגיון ושכל, כדרכה של תורת הנגלה. אבל אם כל הזוהר זה גילויים עליונים, וקישור ישיר לאליהו הנביא וכדו', איך יתכן שנפלה בזה טעות, ואף אחד בבית המדרש הזוהרי לא הבחין בכך?

כלומר: הכול תלוי בגישה. אם אתה בא בגישה שספר הזוהר הוא אמת לאמיתה ולא יתכנו בו שיבושים, אפשר לדרוש הכל ולתרץ הכל. כל קושיה, קשה ככל שתהיה, אפשר לתרץ. זה פלא פלאים איך המוח האנושי יכול לתרץ כל דבר מוקשה ומוזר (ולכן יש אנשים חכמים באומות העולם שמאמינים בכל מיני הבלים שנראים לנו כמנוגדים להיגיון).
אבל אם אתה בא נקי לספר, ובוחן את דבריו בכנות ובישרות, אתה רואה שיש כאן בעיות חמורות.

וזו הייתה דרכו של היעב"ץ, שגדולי ישראל כמו הנודע ביהודה, החתם סופר והרב קוק אימצו.

וממשיך ה'יד מלאכי':

"ודי בזה לידע ולהודיע שאין לתמוה על מאי דנקט ר' יצחק וירץ אע"ג דבקרא 'ויקם' הוא דכתיב, והיינו טעמא שדרך קדמונינו הייתה לשמור כוונת העניינים, לא המילות, וכפי הכלל המסור בידינו שדרך הפוסקים לשמור העניינים, לא המילות.

ומי לנו גדול ממשה, הלא הוא הרמב"ם ז"ל שמכלכל דבריו במשפט ומדקדק בלשונו ואפילו הכי מצאתי אליו בפ"י מהלכות מתנות עניים הלכה ג' שכתב והקב"ה קרוב לשוועת עניים שנאמר 'שוועת עניים אתה תשמע', אף על פי שאין פסוק זה בכל המקרא, אלא מאי אית לך למימר, שנקט משמעות איזה פסוק אחר, והכי נמי בזוהר דכוותה".

אם כן, יוצא מדבריו שהזוהר הוא כמו הרמב"ם, שמשנה את הפסוקים… והמשכיל יבין.

אולם זה בכלל לא מתרץ את הבעיה העיקרית! כי הבעיה העיקרית היא שכל הדרשה שבזוהר יושבת על השינוי הזה, בין אם הוא טעות ובין אם הוא מכוון כמנהג רבותינו.

הוא מביא עוד כמה הוכחות לדבריו, ועל כולן יש פירכא ברורה. כך למשל ההוכחה הבאה מדברי רש"י:

"רש"י פרשת בחוקותי דנקט וכן הוא אומר עושה שלום ובורא את הכל, אף על גב דבקרא לא כתיב הכי אלא ובורא וסירכיה דיוצר נקט ואתא דהתם משום תפילה נקטו לישנא מעליא".

זו אינה הוכחה לכך שלא הקפידו על דיוק בלשון, אלא שרש"י בחר את לשון התפילה.

וכן הוכחתו מדברי תוספות (ראו שם), הוא עצמו מודה "שנתחלף להם עם הכתוב בפרשת כי תצא". כלומר, שהם טעו!

"זו היא דרך התלמוד והפוסקים לקצר בפסוקים או להאריך בהם, ואף במשניות ובדיוקות כך היא דרכה של תורת האמוראים לקצר ולדלג להפך ולהוסיף בהם".

זה נכון שיש בגמרא מקרים כאלה, השאלה איך אנחנו בוחרים להתמודד אתם… ומה משמעויות הטעויות או השינויים הללו.

שיטת הלימוד

התנאים והאמוראים גם כשמצטטים פסוקים בשיבוש, יש לזה סיבה, ולא רק טעות. ואם זו טעות, מיד יעירו על כך בדור הבא, ברגע שיגלו זאת. ולא יעקמו את הדברים. והכי חשוב, לא ידרשו דרשה על הטעות, ואם ידרשו, במקרים נדירים, יהיה מי שיעיר על כך בהגינות, וידחה את הדברים.

אפשר להסיק מסקנות מאוד מגוונות מהטעות. אפשר לומר שזו טעות סופר, אפשר לומר שזו הערת אחד התלמידים שלא שימשו כל צרכם, שהשתרבבה לתוך הזוהר. אפשר לומר שמחבר הזוהר טעה למרות שהייתה לו השראה ממרום, כי אין צדיק בארץ אשר לא יטעה. איני אומר בדווקא שאפשר ללמוד מטעות זו מי כתב את הזוהר, או מתי נכתב הזוהר, או איך צריך להתייחס אליו.

אפשר לומר הרבה דברים, אבל קודם כל חובה לשים לב שיש כאן טעות גדולה, ועקירת התורה מפשוטה.

שימו לב שאף אחד מהחכמים לומדי הזוהר לא הציע את התירוץ הזה – יש כאן טעות! הנחת היסוד היא שתנא לא יכול לטעות, ובוודאי הזוהר – כספר קבלי ומיסטי שנכתב בהשראה אלוקית – לא יכול לטעות. אפילו במילה אחת.

האמוראים הקשו על לשון המשנה, ולפעמים שינו אותה. רבותינו הראשונים והאחרונים הגיהו את התלמוד ואמרו שנפלו בו שיבושים. לפעמים מחקו שורות שלמות. לא עיקמו את ההיגיון בשביל הכתוב, אלא להפך.

אם יש משהו שסותר את האמת, אם משהו מדליק נורה אדומה, צריכים לשים לב לכך. צריכים לנהוג בהגינות ולומר בפה מלא: "יש כאן טעות".

רק אחר כך אפשר להגיע לשלב השני, לחשוב מה המשמעות של הדברים, ואיך להסתדר אתה.