1. מראשית דרכה של תנועת החסידות, ואף קודם היותה לתנועה, הייתה כלפיה התנגדות חריפה. הסמל של ההתנגדות היה הגאון מוילנה, וכך הוא נחשב עד היום.
2. הראי"ה קוק נולד במשפחה מורכבת. אמו הייתה מבית חסידי חב"ד. אביו היה מתנגד, בוגר ישיבת וולוז'ין. גם סבו ואב סבו של הראי"ה מצד אביו היו מתנגדים בוגרי וולוז'ין.
3. כאשר נולד הראי"ה, התווכחו הוריו האם הוא יהיה רב ליטאי או אדמו"ר חסידי. החליטו לקרוא לו 'אברהם יצחק', אברהם על שם הסבא ה'מתנגד', ויצחק על שם הסבא החסידי.
4. הרב קוק גדל והתחנך אך ורק במוסדות של מתנגדי החסידות, וכך גם כל רבותיו היו כאלה. הוא התחתן עם בתו של האדר"ת, ת"ח מתנגד לחסידות.
5. אלא שלצד לימודיו הפורמליים בבתי מדרש מתנגדים, ואימוצו את דרך החשיבה והלימוד של בית מדרש הגר"א, הוא עיין גם בספרי חסידות ונמשך אחריהם.
6. הראי"ה כתב כמה פעמים בכתביו שבמובן מסוים כבר קהתה המחלוקת החריפה בין הגר"א לחסידים, ובדורנו צריך לשלב את דרך החסידות עם דרך ההתנגדות.
7. בנו הרצי"ה הדגיש לתלמידיו פעמים רבות את הבעיות והסכנות שיש בתנועת החסידות (לצד ההערכה האישית לגדוליה).
8. לעומת זאת תלמידו של הראי"ה, הרב יעקב משה חרל"פ, לקח את דברי הראי"ה צעד קדימה, וכתב כי "יש מקום בראש לשניהם" – לגר"א ולבעל התניא, למרות החרם החריף נגד החסידות, עליו חתם הגר"א, ולמרות שהגר"א לא הסכים להיפגש עם בעל התניא.
9. הרב חרל"פ הסביר כי מראש המחלוקת לא הייתה רק אידיאולוגית, אלא "יצר המריבות נתערב ביניהם" (מי מרום כרך כ' סימן רכ).
10. למעשה, זוהי הגישה של החסידים כיום, בעיקר חב"ד – ההתנגדות אינה אמיתית ואינה אידיאולוגית, והמתנגדים היו או שיכורים, מבולבלים או שהוטעו על ידי בעלי מחלוקת. מבחינה זו הרב חרל"פ נוקט דה פקטו בדרך החסידית, הגם שהוא גדל וחי בבית מדרשם של הפרושים.
11. ברם, כשם שלא שייך לדבר על מיזוג השבתאות עם ההתנגדות לשבתאות, או על מיזוג הכפירה עם האמונה, כך לא שייך לדבר על מיזוג החסידות עם ההתנגדות. מהטעם הפשוט, שההתנגדות היא שלילה של החסידות. כל הסכמה לרעיון חסידי היא נטישת דרך ההתנגדות, והגר"א לא היה מסכים לה.
12. אפשר בהחלט להציע דרך חסידית מרוככת (ואכן יש מנעד רחב בתוך עולמה של החסידות), אבל לעולם דרך זו לא תחשב כהמשך של ההתנגדות לחסידות, כי בסופו של דבר היא חסידית.
13. לכן, לדעתי אי אפשר באמת לשלב את דרך החסידות עם דרך הגר"א. השילוב המדובר אצל הרב קוק הוא קבלת החסידות בצורה מרוככת.
14. בכל אחת מהסוגיות בהן נחלקו החסידים ומתנגדיהם, גם אם נאמץ את האופן הכי מרוכך של העמדה החסידית, המתנגדים לא יסכימו לה. כגון: פרשנות התורה בצורה חסידית בהתעלמות מפשוטו של מקרא; הדבקות בצדיק; היחס לארץ ישראל ולגאולה, ועוד.
15. יש מחלוקות שבהן שייך לדבר על פשרה או מיזוג ושילוב. אך במחלוקת בין שמרנות לחדשנות, כל הצעה לקבל חידוש, אפילו הקטן ביותר, נוגדת מיסודה את דרך השמרנות, כך שאין אפשרות לשלב בין חידושי החסידות לבין דרכם של הגר"א והמתנגדים.
16. בתי המדרשות כיום, ההולכים בדרכו של הרב קוק, נחלקים לשניים: רובם נחשבים 'מתנגדים' לחסידות, ורק מיעוטם (ההולך וגדל בשנים האחרונות) נוטה לחסידות.
17. ברם, כל משנתו של הרב קוק מושפעת בצורה עמוקה מרעיונות החסידות, וכל גישתו של הרב קוק לפולמוס החסידים והמתנגדים, מושפעת מהצורה שבה החסידות הסתכלה על המחלוקת.
18. כלומר, ב'ישיבות הקו' שבהם לכאורה לא לומדים חסידות, בצורה דווקאית, הרי שהחסידות נכנסת מהדלת האחורית. מי שפותח את כתבי הרב קוק לומד (לעיתים בלא-מודע) לא רק רק את ספר הזוהר ותורת האר"י והרמח"ל, אלא גם את רעיונות הבעל שם טוב, רבי פנחס מקוריץ, רבי נחמן ושפת אמת. למעשה, אולי מחצית מהפסקאות שכתב הרב בפנקסיו כתובות בשפה חסידית ועשויות במבנה של תורה חסידית.
19. הרב קוק שילב בתורתו את רעיונות החסידות, והנחילם לתלמידיו ותלמידי תלמידיו, ובכך השתתף בהגשמת חזונו של הבעש"ט (בשם המשיח): "אימתי קא אתי מר? לכשיפוצו מעיינותיך חוצה".
מדברי הרב חרל"פ:
"… רצו גדולי התנועה [החסידית] לקרב את המושגים העליונים אל האציליים לתוך הגוף ותוך העולם הזה… לעומתם הגר"א דרש רק את הכלל, התורה הכללית לעלות אל האצילות העליונה… ואין פלא על התעוררות ההתנגדות שמטרתה הפנימית הייתה למהר את השוב, ומיניה ומיניה היה מתקלס עילאה, לולא יצרי המריבות של אלו שלא יכלו לעמוד על פנימיות הרצון".
מי מרום, כרך ג' עמ' שסג.