ר' אשר אנשיל רוזוב, היה יהודי מיוחד בעל לב רגיש וחם, שפעל רבות בענייני הציבור בגולה ואחר כך בארץ. גם בניו היו פעילי ציבור חשובים, ובתו אסתר (פירה) הייתה ארוסתו של יוסף טרומפלדור הי"ד.
אנשיל רוזוב הותיר אחריו זכרונות מרתקים, כתובים בכתב ידו, וטרם פורסמו עד היום.
קיבלתי מאת עדי ליברמן, נינתו של רוזוב, העתק של הזכרונות, והנני מתכוון לפרסמם פרקים פרקים.
(א) עיר מולדתי
בעיר הקטנה רצקה, הסמוכה לעיר קורעניץ, מחוז וילייקה, פלך ווילנא, נולדתי להוריי היקרים: ר' מאיר בר פסח, ומרת שיינע בת ר' יהודה לייב רוזוב, אחיו של ר' בנימין רוזוב מדוקשיץ, בשנת תר"ה (1844) בחודש אייר.
ויהי בימי הצר ניקולי הראשון, כשהביע את דעתו שצריכים לסגל את היהודים עבודת אדמה, והכריז על זכויות מיוחדות להמתיישבים אשר ביניהם זכות מיוחדת הכי חשובה והיא: פיטורים מעבודת הצבא משך עשרים שנה, נרשם אבי אבי ז"ל ובניו יהודה ומאיר לאחוז במושבת רושציץ, לשם עבודת האדמה.
בהתאם לחוקים בנוגע להתיישבות יהודים בכפרים, נאחז אבי באחוזת סבי שהייתה רחוקה 40 קלפטר מהעיר רצקה. האח הגדול יהודה התיישב ברושציץ בתור עובד אדמתו ואדמת אחיו מאיר, ולכן נהנו גם בני משפחת אבי מכל זכויותיו […].
(ד) אחוזת אבי
בין העיירה ובין אחוזת סבי היה נחל וגשר, מעבר השני של הנחל בדרך המלך הייתה אחוזת אבי, ובשביל [-בגלל] שהגשר הפריד ביניהם כינו תושבי רצקה את אבי בשם "דער אונטער בריקער" וגם בשם "דער עהרליכער יוד". פרנסת אבי הייתה על מלון 'קרעטשמע', חצר גדולה ורחבה, מקום למאה סוסים ועגלות. [הוא] התפרנס בשפע, כדרך מחזיקי מלון על פרשת דרכים בימים ההם.
(ה) גאוני הזמן ההוא
בפלך ההוא חיו אז שלושה גאונים, גדולי ישראל, עמודי העולם, אשר שמם נתגדל בכל העולם, ואלה שמותם:
1) האדמו"ר ר' שניאור זלמן מלובביץ "בעל התניא".
2) ר' זלמן קורעניצער, הוא היה גם עשיר גדול.
3) ר' בנימין דוקשיצער-רוזוב, דודה של אמי ז"ל.
(ז) הפרומיורים והקונטניסטים
גזירה יצאה מאת הצאר ניקולי, שכל יהודי שנתפס בלי תעודה (פאס) מיד נתפס לצבא, ואחרי זמן קצר יצאה גזירה לחטוף ילדים ולמוסרם לצבא, ובכל עדה היה אחד אחראי לזה.
תקופה זו הייתה הכי נוראה בישראל, חיל ורעדה יאחזני לזכר התקופה ההיא, ואני אז בגיל של 4 שנים, מקרי הזמן ההוא ותלאותיו כחיים ניצבים לנגד עיניי.
(ח) "אוחוטניק"
אמצעי אחד היה להחלץ מעבודת הצבא, והוא: לשכור איש ממלא מקומו. ולאושרם נמצאו בין תושבי הכפרים מהנוכרים שנשתכו לזה, והוא היה נקרא "אוחוטניק". פדיון זה עלה בסכום גדול של 40 רו"כ בעד הפדיון והחזקתם על חשבונם, עד שנקראו לעבודה, וזה עלה להמסכנים בסכום גדול מאוד.
(ט) פדיון שבויים
בשביל העניים שאין ידם משגת לקחת "אוחוטניק" ייסדו בכל עיר קופה מיוחדת לפדיון שבויים. למטרה זו הטילו ראשי העדה מיסים מיוחדים וביניהם "מס העצמות". נאספו כל העצמות למקום אחד ומחירם נכנס לקופת "פדיון שבויים". בכל יום השישי היה צריך להכניס כל יהודי מחיר הדגים שעולה לו לשבת, ומחיר הקוגעל, ומהפרוטות האלה הצילו כמה נפשות מישראל.
(י) מעשי אבי ז"ל
אבי ז"ל השתמש בזכותו (שעמדה לו על ידי התיישבותו על האדמה להיפטר הוא ובני ביתו מעבודת הצבא) להסתיר הרבה ילדים למאות (גם ילדים ממקומות אחרים) בביתו עד יעבור זעם, ובזה הציל אותם משמד וכיליון ח"ו, הודות לזה שלא הייתה רשות לשום פקיד ממשלתי לעשות חיפושים בביתו, כי ה"איספראווניק" שר המחוז שהיה אז, סווידזינסקי שמו, ועוזרו דאזאריטש, היו יוצאים ונכנסים בביתו.
(יא) זלמן דוסקינד מקורעניץ
הוא היה אחד ממכירנינו, הוא היה "סטריסטה", איש נשוא פנים, בעל מוסף בבית המדרש, מנהיג העדה, והוא היה אחראי כלפי הממשלה על ענייני הצבא.
קרה מקרה: ואני עם חבריי הילדים יושבים ומשחקים בחצר, והנה שומעים אנחנו קולות פולחי לב של יהודים יוצאים מאחורי הגשר. הודעתי את זה מיד לבי, אבי לקח את מקלו בידו ונבהל למקום הזה. מרחוק שמע שהיהודים צועקים הוליכנו נא אל ה"עהרליכער יוד", אבי ה"עהרליכער יוד" ניגש, והנה זלמן הנ"ל עומד ומתאבק עם שני יהודים – אב ובנו מעיר אחרת – הוא דורש מהם את הפאס והם אינם רוצים לתת שמא יקרעם לגזרים (כי לדאבוננו, קרו מקרים כאלה, לקחו את התעודה וקרעוה לגזרים, ועוד נתפסו לצבא).
אבי כיבד אותו תיכף במנה הגונה במקלו, את המסכנים, אותו ואת בנו, אסף אבי תיכף לביתו. למרה זה בכתה אמי תמרורים, ותהם כל העיר, ואת זלמן הביאו קודם כל בסד רגליו, שלא ימלט. הוא ביקש רחמים לשחררו לכל הפחות רגל אחת. אביו הטיף לו מוסר והוכיח לו על פניו על מעשהו זה. אבי שלח לקרוא את שר המחוז, הוא אישר את מעשה אבי. השר העתיק את שמותיהם, אותם שלחו לעירם, ומסר אותם לחקירה, על תעודותיהם אם כשרות הם וכדומה, באופן זה הציל אבי כמה נפשות מישראל משמד וכיליון ר"ל.
(יט)
בן שמונה שנים וחצי הייתי [תרי"ג 1853] כשהביאו אותי לסמרגון (כדברי הרבי [ה'צמח צדק']) אל ר' פסח [הכהן?] הראב"ד – ראש בית דין – שאר בשרו של אבי ז"ל, והוא אז כבן תשעים שנה.
מקום משכבי היה על ספסל על יד השולחן.
הראב"ד בעצמו ישן על המיטה אשר על יד השולחן, ואשתו מאחורי התנור שהיה בבית הזה.
וכל החדר היה ד' על ד' אמות.
(כ) סדר הלימודים
בתלמוד תורה אשר בעיר הזאת [סמרגון] למדו מהתחלת א"ב עד גמרא ועד בכלל.
בכיתה הגדולה הגיד השיעור ר' חיים [-כנראה ר' חיים אברהם שפירא, מורו ורבו של הרב קוק] "ראש הישיבה", בשעה הראשונה גפ"ת, ובשעה השניה – תוספות, מהרש"א עם כל המפרשים.
מספר התלמידים – 400, חלשים ומוכי שחין. הדוחק שרר שם בכל תוקפו, כי לפעמים קרובות היו מוכרחים ללמוד בלילות בחושך מפני חוסר אמצעים.
בשביל זה ביקשתי רשות מר' פסח שירשה לי לישון בבית המדרש ולא בתלמוד תורה, ובקשתי נתמלאה.
(כא)
ימי חמישי, שישי ויום השבת אכלתי אצל ר' פסח, ובשאר ימי השבוע אכלתי אצל שלושת בניו. כמעט חצי העיר היו ממשפחת אבי, כמו: ר' אליהו ברודנר, ר' דוד ברודנר ועוד.
(מ) שידוך
דוד זקן היה לי בדוקשיץ ור' ישעיה רפאל שפירא שמו. הוא היה גאון אדיר ועוסק בתורה יומם ולילה. סוחר גדול ועשיר, את המסחר של ספירט, יין ושיכר, ניהלה אשתו החרוצה.
הוא היה נוסע תכופות לפטרבורג הבירה. היו לו מהלכים בין הספירות העליונות וגם עד הקיסר ניקולאי בכבודו ובעצמו הגיע ר' ישעיה בימים ההם כיוצא מן הכלל לבש קצרות מפני דינא דמלכותא.
באו למינסק חבורה מקרוביי והציעו לפניי לנסוע לדוקשיץ ללמד שם, כי כל בני דוקשיץ היו קרוביי מצד משפחת אמי – רוזוב. סרבתי להזמנתם, עד שבא דודי הזקן הנ"ל אחרי 4 חודשים ודרש ממני בכל תוקף לנסוע אותו לדוקשיץ. לא היה לי העוז להתנגד לו. עזבתי את מינסק ונסעתי אותו (אני הייתי אז בן 17 שנה).
בדוקשיץ למדתי בבית המדרש ובבית עם ר' ישעיה רפאל. לר' ישעיה רפאל היה בית משרפות היין. הסתכלתי בעבודה עד שידעתי את המקצוע הזה על בוריו.
ר' ישעיה רפאל הזמין אותי לבוא בליל שבת, ובבוקר אחרי האוכל ללמוד יחד. אחרי הלימוד הזמינני לבוא לביתו למוצש"ק לסעודת 'מלוה מלכה'. ויהי בבואי והנה מחזה בלתי רגיל לפניי: כל קרובינו נמצאים בבית, ושארתי שרה מרים מופיעה מקושטה באופן חגיגי, השולחן ערוך כל מיני משקאות ומעדנים. על שאלתי לשמחה מה זו עושה? קיבלתי תשובה בלתי ברורה "כבר תראה". ומיד קם ר' ישעיה רפאל ופונה אליי לאמר: "כבר הגיע הזמן לכתוב את ה'תנאים', הלא מכיר אתה את שרה מרים?
התחלתי לגמגם, ומה כל החיפזון? ויען, זה לא בחיפזון, כי זמן רב אני חושב על זה, ובאתי לידי הכרה שאתם תהיו זוג מתאים ומוצלח.
מתחילה סרבתי הנימוק שאינני יכול להסכים מפני שאנחנו דלים ואביונים ובמה נתפרנס? אך ר' ישעיה רפאל באחת: המפרנס את הכל יפרנס גם אתכם.
[הוא] פונה לשרה מרים, ומה דעתך? ותען ותאמר: אין לנו מה לפחד, כי אין לנו מה להפסיד, כי בין כך איננו עשירים, והיה: אם נהיה עשירים, ומה טוב – ולא – חס ושלום – הרי רגילים אנו בזה. לשמע דברים כאלה מפיה, בעל כורחי עניתי אמן.
והתנאים נכתבו במזל ובברכה, ורבתה השמחה במעוננו. שברו צלחות, שרו, שמחו, ואני הרגשתי מועקה על לבי מעול הריחיים שנעשה על צווארי. את חג הנישואים קבעו לאחד בימי חודש תמוז
