תופעה מעניינת בתורה, שחשף ראש הוועד הלאומי

דוד ילין, יו"ר הוועד הלאומי ומגדולי הציונות, גילה דבר מופלא בתורה, שהיה סמוי מן העין במשך אלפי שנים.

פרופ' ילין היה איש אשכולות: בלשן, שותף ב'החייאת השפה העברית', ואיש חינוך מהשורה הראשונה, סופר פורה (למעלה מ-100 ספרים שערך או כתב), וגם פעיל ציוני חשוב ובולט, ממנהיגי הישוב בארץ, עיתונאי, ממייסדי הספריה הלאומית, ועוד כהנה וכהנה.

מה הסוד הגדול שהוא גילה?

את הפסוק הבא בוודאי אתם מכירים בעל פה:

הַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ
עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ
וְקוֹל הַתּוֹר נִשְׁמַע בְּאַרְצֵנוּ

מה פירוש המילה 'הזמיר'?

רש"י פירש זאת מלשון זמרה. "שהעופות נותנין זמיר וקולן ערב להולכי דרכים".

בא נכדו רשב"ם וטען שהפירוש אחר: עת הזמיר – "קיטוף הכרמים הגיע".

מי צודק, רש"י או רשב"ם?

לְמה באמת התכוון המשורר?

בא ילין ומחדש: שני הפירושים נכונים. יש כאן מילה אחת בעלת שתי משמעויות מקבילות: האחת מובנת על פי מה שנכתב לפניה, והשניה על פי הנכתב לאחריה.

עבר ילין על התנ"ך ומצא עוד ועוד דוגמאות כאלה – מילה המשתמשת בשתי משמעויות. הוא קרא לתופעה הזאת: 'משנה הוראה'.

*

הנה עוד דוגמה שהוא הביא:

"קֹרֵא מִמִּזְרָח עַיִט // מֵאֶרֶץ מֶרְחָק אִיש עֲצָתִי".

אומר ילין:

"אין ספק כי המכוון ב“עיט” פה הוא העוף הנזכר בברית בין הבתרים, והכוונה: ה' קורא לעיט (לכורש) שימהר לבוא ולהתנפל על פגרי בבל. אך באמור הנביא זאת, נזכר בהוראה השניה, שיש לשרשי “עיט”, ההוראה הארמית, שהיא יעץ – עוץ, ווהקבלה לשם זה במבטא “איש עצתי", ויש פה משנה־הוראה".

מאוחר יותר נקראה התופעה בשם אחר – תקבולת יאנוס, על שם האל הרומי יאנוס, בעל שני הפרצופים, אחד מביט מלפנים ואחד לאחור.

*

מעבר ליופי שיש בטכניקה הזאת, אני רואה כאן דבר מופלא ומשמעותי:

כותבי התנ"ך השתמשו במגוון כלים ספרותיים כדי להעביר לנו מסרים. כלים אלו הולכים ומתגלים לנו רק בדורות האחרונים, אחרי אלפי שנים, וחלקם טרם התגלו עד היום.

מסתבר שהקוראים הראשונים של התנ"ך היו מודעים לפחות לחלק מהרבדים הללו. ברבות השנים נשכחו אותם רבדים וטכניקות ספרותיות, והנה הם חוזרים ומתגלים אלינו סודות אלו דרך המחקר והעיון בתנ"ך.