מי היה שמעון הפקולי?

פתיחה

לפני שאני צולל פנימה לדברים, חשוב לי להציב כאן הערה קטנה.

פרסום תכנים ברשת תמיד טומן בחובו אתגר: לעולם איני יודע לאן המילים יגיעו. אלפי אנשים קוראים את הדברים, וכל אחד מגיע עם רקע שונה, השקפות שונות, ולחלקם, ייתכן שהמסרים שאכתוב כאן לא יתאימו לחלק מהקוראים.

מטרתי העיקרית היא כמובן לחזק, לעודד, לברר ולתקן. עם זאת, אני ער לכך שיש מי שעלול לקרוא ולהיחלש או לחוש ערעור. השאלה הזו מלווה אותי תמיד: האם בשל חשש זה עלי להימנע מכתיבה?

אך כשאני רואה, כמעט מדי יום, את כמות ההבל והדמיון שמקיפים את עולמנו הדתי, אני חש צורך פנימי עז לדבר. איני יכול לשתוק מול זה. אני יודע שיש רבים שמעוניינים לשמוע דברי אמת ברורים, והם אכן מתחזקים מהם.

אבל מה עם אלה שעלולים להיחלש? לרוב, הם יפעילו מנגנוני הגנה ויגיבו בתקיפה כלפי דבריי או כלפיי אישית. אני מקבל זאת בשמחה, כי זה למעשה מגן על עולמם הרוחני. וזה מאפשר לי לכתוב את שאני כותב בלי חשש שאני מחליש מישהו.

ועם זאת, אני מבקש מכל מי שהולך בדרך אחרת, דרך שהיא נפוצה ורחבה, ושואב את השראתו ממקורות כמו הזוהר הקדוש, בכל צורה שהיא – אנא, אל תמשיכו לקרוא את הדברים הבאים, למענכם.

מגמתי היא לעורר ולא לערער. לעודד את לימוד התורה הקדושה והאהובה, תורת אמת שנתן לנו ה', הזכה מכל דמיון ונקיה מכל סיג.

זמן כתיבת הזוהר

וכעת נגיע לנושא שלנו היום, נושא שכבר כתבתי עליו לא מעט, אבל הפעם נסקור אותו מכיוון קצת אחר, בלשי יותר.

מתי נכתב ספר הזוהר?

אני לא עוסק כרגע בשאלת מעמדו, אם הוא קדוש ובעל סמכות כמו תנ"ך, גמרא, מדרש, ספר 'נפש החכמה' לרמד"ל או 'אורות' למרן הרב קוק. אני רק מנסה לברר מתי הוא נכתב.

וכפי שכתבתי בעבר יש שתי דרכים לדעת מתי נכתב ספר הזוהר:

א': בחינת הלשון. ב': בחינת הרעיונות והתוכן.

הגשתי בפניכם כמה מאמרים שבהם הוכחתי שרעיונות שמופיעים בזוהר לא נזכרים בתלמוד ובמדרשים אלא בחיבורים מאוחרים מתקופת הגאונים וראשוני הראשונים. כן הוכחתי שיש כמה דמויות פיקטיביות בזוהר, שמסמלות דמויות יהודיות ושאינן יהודיות שחיו – לפחות חלקן – בתקופת הגאונים.

ובהקשר הזה ראינו שמרן הרב קוק סבר שהזוהר נכתב במאה ה-13 (בהשראה עליונה של גילוי נשמות התנאים).

אבל יש שיטה נוספת לגלות מתי באמת נכתב הספר, שיטה קצת יותר בלשית.

עלינו לחשוב על רעיון או מידע שהיה ידוע בזמן רשב"י ובכלל בתקופת חז"ל, ואחר כך נעלם מעיני החכמים והמון העם בתקופה מאוחרת, ושוב התגלה לאחרונה על ידי החוקרים.

אחרי שנאתר מידע כזה, שעבר תהליך של ידיעה, שכחה והיזכרות, נחפש כיצד הזוהר מתייחס אליו, ומזה נוכל להבין באיזו תקופה פחות או יותר נכתב הזוהר – בתקופת הידיעה, השכחה או ההיזכרות.

מי אתה שמעון הפקולי?

ובכן, קראתי לאחרונה את מאמרה של הרבנית ד"ר נעמי כהן, אשת חבר של הרב שאר ישוב כהן זצ"ל, על שמעון הפקולי. אותו אחד ש"הסדיר שמונה עשרה לפני רבן גמליאל ביבנה" (ברכות כח ע"ב).

לא אלאה אתכם בכל המאמר הארוך, אבל בשורה התחתונה היא טוענת (במילים שלי) ששמעון הפקולי היה עם הארץ, ושזה כל החידוש בברייתא הזאת.

עזבו כרגע את כל מה שזה אומר. זה נושא מרתק שבהזדמנות ארחיב עליו. בשיעור שהעברתי בבית המדרש שלנו עפו כיסאות (מטאפורית) כשהתבררה ללומדים זהותו של שמעון הפקולי. היה הרבה צחוק של הפתעה, אך הוא היה מהול בכאב.

על כל פנים מה שחשוב לענייננו זה שהנה לפנינו מידע כזה שעבר את התהליך הנ"ל: ידיעה, שכחה והיזכרות.

ואסביר זאת:

כשחז"ל סיפרו על שמעון הפקולי, ברור שהם ידעו מי הוא, שהוא יהודי פשוט ולא תלמיד חכם, ודאי לא תנא ולא צדיק וקדוש. בלשון שלי – עם הארץ. הם קראו לו 'שמעון הפקולי' כמו שאני אגיד 'שמעון המוסכניק'. זה כמו מנימין רעיא הנזכר בגמרא. הם לא קראו לו 'רבי' ולא הוסיפו שום תואר כבוד לשמו. הוא היה פקולי, ולא עסק בתורה. לכן אין שום אמרה ממנו בכל מרחבי הספרות התלמודית, וגם לא נאמר לנו שום דבר בשבחו בכל הספרות הענקית הזאת. הוא היה פקולי, מוכר כותנה, כדברי רש"י:

מוכר פקולי צמר גפן שקורין קיטו"ן (קוטו"ן: כותנה)

חלפו להם מאות שנים מאז שסופר הסיפור עליו בברייתא. התלמוד נחתם, חלפה תקופת הגאונים, ואז הגיעו רבותינו הראשונים. הם לא הכירו את האדם הזה, כמובן. הם גם לא שמעו עליו מאומה מפה לאוזן. מקורות שמימיים על זהותו של שמעון הפקולי כנראה (לפי החומר שבידינו) לא היו להם. אז כל מה שהם ידעו עליו – זה הסיפור היחיד (!) שמופיע עליו בגמרא, שהוא הסדיר את התפילה ביבנה.

וזה השלב שבו הדמות שלו מתפצלת לשתים. תרי שמעון הפקולי הוו.

מה הכוונה?

יש מהראשונים שהבינו שמדובר בעם הארץ, אבל יש מהם שסברו שמדובר באחד מגדולי הדור, אם לא הגדול שבדור. זה שתיקן עבור כלל ישראל לדורות את התפילה. מיליונים רבים של יהודים מתפללים בזכותו שלוש פעמים ביום. לא דבר קל הוא!

(בכוונה אני לא מזכיר את שמות אותם הראשונים, מי שירצה ילמד את הסוגיה בגמרא עם מפרשיה ויבין.)

ומאז במשך הדורות הדעה שהלכה והתפשטה היא ששמעון הפקולי הוא תנא צדיק, גאון וקדוש. עד כדי כך שבתקופת האחרונים אין למצוא ערעור על כך (למיטב ידיעתי).

ואז באה נעמי כהן, לפני כמה שנים, ועשתה מחקר מדוקדק, של תוכן הסוגיה ושל לשונותיה, וגילתה ששמעון הפקולי היה עם הארץ.

זה לא באמת חשיפה, כי חז"ל, התנאים והאמוראים, כמו עורכי התלמוד, ידעו זאת. זו הזכרת דבר שנשכח במשך דורות רבים – לפחות מימי הראשונים ועד לימינו אנו.

מהי משמעות הדבר ששמעון הפקולי, זה שרבים חשבו שהוא תנא צדיק וקדוש, הוא עם הארץ?

אומר את האמת: כשאני קראתי את זה, זה הרעיד אותי. יש מצב שאם נעמי כהן הייתה אומרת את זה בבתי מדרש מסוימים היו רוגמים אותה באתרוגים. איך אפשר לומר על תנא צדיק וקדוש (כביכול), שהוא עם הארץ!

דמותו של הפקולי בזוהר

אבל בכל הדרמה הזאת לא נעסוק כרגע כי היא לא ענייננו. אני רק מביא את הסיפור הזה רק בשביל להשתמש בו כאמצעי להבין מתי נכתב הזוהר.

ניגשתי לבדוק האם שמעון הפקולי נזכר בזוהר, וכיצד הוא מתואר – עם הארץ או תנא קדוש שכל עם ישראל מתפלל בזכותו.

גיליתי שאין בכל ספרות הזוהר שמעון הפקולי.

אבל… יש שם אדם בשם רבי נחום הפקולי.

כפי שהראיתי לגבי דמויות אחרות בזוהר, גם רבי נחום הפקולי לא נזכר בספרות התלמודית. הוא דמות אנדמית של עולם הזוהר.

מאיפה הוא הגיע? מה הרקע של הדמות שלו?

ושוב, כמו שהראיתי לגבי דמויות אנדמיות אחרות בזוהר, גם כאן יש סיפור רקע לדמותו של הפקולי.

מספר הזוהר כך:

"רבי זמיראה נפק לחקל אוני … קם מתמן, ואזל ליה לגלילא עילאה".

(גם רבי זמיראה אינו נזכר בספרות התלמודית)

ושם הוא פוגש ינוקא, ילד קטן, שנולד לאב רשע.

"ונטיל ליה ולעי ליה באורייתא, עד דאוליף ליה מקרא וצלותא וקריאת שמע. לבתר אוליף ליה משנה ותלמוד והלכות והגדות, עד דאתחכם יתיר, והיינו רבי נחום הפקולי"

רבי זמיראה מלמד אותו תורה ותפילה, עד שהוא נהיה חכם גדול, והוא רבי נחום הפקולי.

כדרכו, דורש הזוהר את משמעות השם:

"אמאי קרו ליה הפקולי? כמה דאת אמר, (ישעיהו כ״ח:ז׳) פקו פליליה. דאפיק לאבוה מן דינא דההוא עלמא. וכמה חכימי דרא דנפקו מיניה, אקרון פקולי".

זה ברור למי הוא רומז – האדם היחיד הידוע לנו, קוראי הזוהר בכל הדורות (או קוראי הספרות התלמודית) שנקרא 'פקולי' הוא שמעון הפקולי.

הזוהר לא אומר את שמו בפירוש, אפשר להעלות סברות למה, אבל ברור שהוא מתכוון אליו. נחום הפקולי, התנא המופלג, הוא מאבותיו של שמעון הפקולי.

(גם הרב ראובן מרגליות, בספרו 'שערי זוהר', קישר בין שמעון הפקולי לר' נחום הפקולי).

(למען ההגינות אציין כי יש אולי עוד מקור נידח במדרש יחיד שמוזכר בו יהודי פקולי)

ולמה נקרא 'נחום' הפקולי? בגלל הנחמה.

כי אביו של רבי נחום הפקולי בא אליו בחלום ואמר לו: רבי, כמו שניחמתני, כך ינחם אותך הקב"ה, שהיר מן היום שידע בני פסוק אחד הוציאו אותי מן הדין, כיוון שקרא שמע העלו הדין שלי בין ביום ובין בלילה פעם אחת…"

בלשון הזוהר:

"ההוא גברא אתי ליה בחלמא, ואמר ליה: רבי, כמה דאנת נחמת לי כן ינחם הקדוש ברוך הוא אותך. דהא מן יומא דידע בני פסוק חד, פקו לי מן דינא. כיון דקרא קריאת שמע, סלקין דינאי בין ביממא בין בליליא זימנא חד. כיון דקרי ביה רב, אעברו דינאי מכל וכל. יומא דאתחכים וקרו ליה רבי, אתקינו כורסי בין צדיקייא בגינתא דעדן. ובכל יומא ויומא דאתחדשא אורייתא בשמיה, מעטרין לי בעיטרא עילאה, דצדיקים מתעטרין. בגינך זכינא בכל האי יקר. זכאה איהו חולקיה, מאן דשבק ברא דלעי בתורה בהאי עלמא."

הזוהר הולך לשיטתו (וכן במקומות נוספים בספרות הקבלה) – גזר דינו של אדם אינו נקבע סופית בעת מיתתו, כפי שאולי היה משמע בתנ"ך ובתלמודים, אלא גם אחר פטירתו יכול הרשע לשנות את מצבו אם בנו מקיים מצוות מסוימות.

אז 'נחום' בגלל הנחמה, ו'פקולי' בגלל שהנחמה היא ש"פקו לי מן דינא".

שמו של נחום הפקולי מבטא את המסר הזוהרי, שבן יכול לשנות את מצב השכר-עונש של אביו.

אגב, בסיום הסיפור על רבי זמיראה ורבי נחום הפקולי, מעיר הזוהר:

"אמר רבי חייא בר אבא: כהאי גוונא אירע ליה לרבי עקיבא."

יש כאן כדור נפץ, אבל לא נעסוק בו במאמר זה.

נקפוץ לשמעון הפקולי. למה קוראים לו 'פקולי'?

כזכור רש"י הסביר שפקולי הכוונה מוכר פקעות צמר גפן (כותנה).

אבל אם כך, לא מובן למה גם לסבא (רבה?)נחום, וגם לנכד, יקראו 'פקולי'.

להגיד שכל ה"חכמי דרא דנפקו מיניה ואקרון פקולי" עבדו בצמר גפן זה מוזר. ולהגיד שרבי נחום עבד בצמר גפן – אין סיבה, הרי הזוהר נימק לנו מדוע הוא נקרא פקולי. כלומר, נראה מהזוהר שהסיבה ששמעון הפקולי נקרא כך אינה בגלל עבודתו. ואם כן, אין לנו שום סיבה לומר ששמעון הפקולי עבד במשהו, ודאי שאין לנו יכולת לדעת במה הוא עבד.

כל מה שאנו יודעים עליו, לפי הזוהר, זה שהוא צאצא של רבי נחום הפקולי, ונראה מאוד שכוונת הזוהר באומרו "חכימי דרא" היא גם לשמעון הפקולי.

לסיכום, הזוהר רומז באופן די עבה ששמעון הפקולי הוא מחכמי דורו, ולא עבד לפרנסתו בצמר גפן. כמו אותם ראשונים שכתבו כך.

אז אם נאמר שנעמי כהן צדקה, ושמעון הפקולי היה באמת עם הארץ, הנה לפנינו תיארוך ברור, חד משמעי, של זמן כתיבת הזוהר חדש.

אבל עדיין אפשר לדחוק ולומר שהזוהר דיבר על רבי נחום הפקולי, ולא על שמעון הפקולי. רבי נחום היה צדיק, ושמעון היה עם הארץ.

וגם אפשר לומר שנעמי כהן טעתה. שערי מחקר לא ננעלו. לי אישית ברור אם היא צודקת או לא, אבל דעתי לא חשובה כרגע.

ואדרבה, אפשר להקשות על טענתה מתוך הזוהר הזה גופא (או מהראשונים שהבינו שהוא היה צדיק וכו').

דעת המקובלים על שמעון הפקולי

אם כן אין בידינו הכרעה ברורה לגבי זהותו המסתורית של שמעון הפקולי. אז נמשיך הלאה בדרך, ונראה כיצד נתפסה דמותו של שמעון הפקולי אצל גדולי המקובלים.

כתב רבי חיים ויטאל ב'שער הגלגולים':

|והנה ראשי תיבות של שלושה שמות אלו, הם אח"י, בגימטריה י"ט, והם סוד הי"ט ברכות שסידר שמעון הפקולי לפני רבן גמליאל|.

אגב, מעניין שהוא אומר י"ט ברכות. בעיקרון שמונה עשרה היו שמונה עשרה, והגמרא עצמה אומרת "שמעון הפקולי סידר… שמונה עשרה".

ובכלל יש כאן מילתא דתמיהא כי תפילת שמונה עשרה כשמה כן היא מכילה שמונה עשרה ברכות, ולכן שמה בכל המשניות, הברייתות, התלמודים והמדרשים (ובכלל עד היום) שמונה עשרה. ואע"פ שלכאורה יש בה תשע עשרה ברכות, כידוע ליודעי ח"ן אחת הברכות אינה שייכת למניין הח"י, ואכמ"ל ועוד חזון למועד.

ומוסיף ר"ח ויטאל:

"ואמר לי מורי זלה"ה [-האר"י] כי בעת ההיא הייתי יכול לקשר נשמתי עם שמעון הפקולי אפילו בעולם הבריאה, על ידי איזו מצוה או איזה תיקון שיש בי, ויש בי כוח להתדבק בו אפילו בעולם הבריאה, אבל עם ריב"ז לא הייתי יכול להידבק בו בעולם היצירה בלבד, וזה כפי המצוות שיש לי אשר על ידם יכול להידבק בו, אבל ברב ייבא סבא אין בי כוח עדיין להידבק בו אלא בעולם העשיה…".

מוזכרות כאן שלוש דמויות:

שמעון הפקולי, לפי נעמי כהן מדובר בעם הארץ, ובוודאי אין עניין לקשר נשמה אליו. מוכרחים לומר שהאר"י ומהרח"ו סברו כדעת הראשונים (וכן הבינו בגמרא) ששמעון הפקולי הוא צדיק עליון ונשגב.

ריב"ז – רבן יוחנן בן זכאי.

רב ייבא סבא – תנא שמוזכר אך ורק בזוהר ולא בשום חיבור תנאי אחר. בכל הספרות התלמודית יש אמורא בשם זה, אך לא תנא, כפי שמוצג בזוהר.

אגב, רבי חיים ויטאל גם כתב היכן נמצא קברו של התנא רב ייבא סבא – מנוחתו כבוד ביער הבעש"ט שבין צפת למירון.

ממשיך מהרח"ו:

"כי יש מצוה אחת אשר עשאה רב ייבא סבא ואני עשיתיה דוגמתו ולכן נתקשרתי עמו בעולם העשיה ויש מצוה אחרת שעשאה ריב"ז ואני עשיתיה גם כן בחשק גדול מאוד ולכן על ידו אני יכול להידבק עמו אפילו בעולם היצירה, וכן על דרך זו לשמעון הפקולי, ושמעון הפקולי אינו ממש מן השורש שלי אבל הוא מן אותו הכת אשר נכנסו ונתקשרו בהיכל אהבה דוגמת ר' עקיבא כנזכר בזוהר פרשת פקודי בהיכל הנזכר, ושה שמעון הפקולי הוא א' מהם ובעניין זה יש להם התקשרות זה עם זה".

בהמשך דבריו מוסיף מהרח"ו דברים ששמע מפי מורו האר"י הקדוש על נשמתו וגלגוליה.

גם בספר 'פרי עץ חיים' מתייחס מהרח"ו לשמעון הפקולי ואכמ"ל.

הרב אבישי טהרני, בספרו 'אפריון חתנים', לומד מדבריו של מהרח"ו דבר גדול ומחודש:

"ומזה למדנו כמה מעלת מי שעושה מצווה אחת, כי הוא מעורר בשורש שלו העליון, ועל ידי עשיית אותה מצווה הוא נקשר עמו באותו עולם".

בספר 'באמונתו יחיה' מאת הרב יעקב ישראל לוגאסי כתב שרבי נחום הפקולי הוא אביו ממש של "רבי (!) שמעון הפקולי".

בספר 'זכות אבות' מרבי אברהם רפאל קורייאט כתב על כך:

"ואפשר נמי היינו טעמא דנקרא שמעון הפקולי שבא מהם, וזה הפך ממה שכתב רש"י בגמרא דפ"ב דמגילה ע"ש".

ההקשר שבו הוא מביא את זה מעניין. הוא מבקש להוכיח מהספרות התלמודית ומהזוהר שהבן יכול לשנות את מצבו של אביו לאחר פטירתו. אחד המקורות שלו הוא המעשה שלנו, מהזוהר החדש.

ה'בן איש חי' כתב:

"בעניין גילוי הזוהר אשר נתגלה בדורות האחרונים ולא בדורות הראשונים, ראיתי להרב הנזכר שכתב בזה דברים טובים ונכונים וראוי להעתיקם פה, וזה לשונו: רבינו אליעזר המחבר ספר הרוקח חיבר פירוש התפילות וסודן וכתב שהוא מקובל מרבינו יהודה החסיד שקיבל מרבו ורב מרב עד שמעון הפקולי".

אם כן שמעון הפקולי הוא מחבר התפילה, והוא ידע את כל סודותיה.

עוד נטען כי את הסודות שידע שמעון הפקולי, העבירו יודעי חן במסורת מרב לתלמידו. והם הם הסודות שכתב בעל הרוקח.

הבן איש חי לומד מכך שתורת הסוד העברית עברה במסורת, ואינה חידוש של ה"דורות האחרונים". והמסורת, לפחות של סודות התפילה, מקורם בשמעון הפקולי.

כאן יש לי עוד הרבה מה להרחיב, ועוד חזון למועד.

בספר אילים כתב שיש מסורת קבלה מאבותינו גאוני קדושי האשכנזים דור אחר דור עד שמעון הפקולי ואנשי כנסת הגדולה על כל התיבות ואותיות התפילה בנוסח אבותינו האשכנזים.

וכאן אני מעיר, שגם לדעות ששמעון הפקולי לא היה תנא צדיק וקדוש, המסורת לא זזה ממקומה, אלא שהיא לא מתחילה בו, ואכמ"ל.

לסיכום, אם נעמי כהן צודקת, ושמעון הפקולי היה עם הארץ, הרי שהזוהר נכתב בתקופת הראשונים, כשהתגלעה המחלוקת האם הוא היה עם הארץ או תנא.

ומאידך, הסוברים שהזוהר קדום ונכתב בתקופת התלמוד, בזמן שידעו מיהו שמעון הפקולי, יצטרכו לומר שמסקנתה של נעמי כהן שגויה, ולדחות את ראיותיה.

ויש בעניין זה עוד דברים שטרם ניתנו להיכתב, אך דיברתי מהם בשיעוריי, ותן לחכם ויחכם עוד.