"בציפורניים יש לחרוש את האדמה"…
הכירו את ר' זלמן בנדל, מבוני המושבה ראש פינה. סיפור חייו בלתי יאמן, תקראו עד הסוף ותבינו אלו אנשים ענקיים וגיבורים חיו פה פעם…
זלמן בנדל נולד ברומניה, בשנת תרכ"ד (1864), לאביו ר' צבי, תלמיד-חכם עשיר ובעל אחוזה, ולאמו אסתר מצאצאי בעל התניא,
בצעירותו קיבל חינוך תורני מעולה, ובגיל 28 שנה כבר הוסמך לרבנות. גם בלימודים כלליים ובשפות רומנית וגרמנית השתלם וסיגל לעצמו סגנון יפה בעברית.
הציעו לו משרות מכובדות ברבנות, אך כשעלו הוריו ואחיו ואחותו ארצה בחודש אב תרמ"ב בין מייסדי ראש פנה, עלה גם הוא עמהם ודבק באדמה ובעבודה.
הוא נשא לאשה את גיטל "הנסיכה המולדובנית", כשבאה עם אביה לבקר בארץ, והמשיכו יחד לעבוד ולהחיות בעמל רב את שממות הארץ.
בנדל התמסר גם לשרות הצבור ובמשך שנים רבות היה ראש ועד המושבה ונציגה בכל הענינים שבינה ובין פקידות הבארון רוטשילד וחברת יק"א.
הוא כתב את המכתב העברי הראשון מהגליל אל הבארון ואף נסע אל הבארון ליישב סכסוכים שבין הפקידות ובין האיכרים. בהיותו באירופה ביקר גם בבית הרצל בווינה והמשיך בקשרי ידידות וחליפת מכתבים עם הרצל ומשפחתו.
הוא השתתף כציר באספת היסוד של ארגון הישוב בזכרון יעקב בשנת תרס"ג, מה שנקרא 'הכנסייה הישראלית הראשונה'.
במלחמת-העולם הראשונה היה נציג הג'וינט בארגון וניהול העזרה לפליטים, למגורשים ולרעבים. אחרי גירוש הצבא הטורקי מדרום הארץ היו יהודים בורחים משרות הצבא וחומקים דרך החזית אל החלק הדרומי, ואנשי המושבה היו מסתירים אותם ומספקים להם צידה לדרך.
פעם אחת, בגלל אחד הבורחים, התנפלה פלוגת צבא על המושבה, עשתה שמות והרס בבתיה, וחברי הועד, ובראשם ר' זלמן, נאסרו והוכו, וכששוחררו בערב פסח תרע"ח נשארו הוא וכמה מחבריו חולים לכל ימי חייהם מהמכות.
אהבתו לאדמה לא ידעה כל גבול. בגלל המצוקה וקשי החיים מתו ילדיו בזה אחר זה ואשתו סבלה ייסורים נוראים מהשכול ומהעבודה הקשה, וכשבא חותנו ולקח אותה חזרה לרומניה עם בתה הקטנה סירב ללכת אחריה לחו"ל, ולבסוף בא חותנו וייסד בשבילו בית-מסחר גדול בצפת, שיחיה עם אשתו כסוחר בעיר, אך לאחר חדשים מעטים ברח חזרה אל הכפר והמחרשה ואשתו הלכה אחריו.
כאהבתו לאדמה כך אהבתו לתורה. בכל לילה היה קם בשלש ולומד ש"ס ופוסקים ואף את בנותיו היה מעורר ומלמדן משנה וגמרא. גם לנכרים היה מרביץ תורה, כדי לשפר את מידותיהם ולשם כך סידר חדר בצורת "מאדאפע" (בית הכנסת אורחים בנוסח ערבי, מרופד בשטיחים ובכרים). שם היה מעמיד בערב את המיחם ומארח פלחים ובדואים מהסביבה בכוסות תה וסיפורים ושיחות של תורה ודברי מוסר, ולמרות הלעג של אחיו ומכריו לא חדל ממנהגו זה.
בכלל היה ביתו פתוח לאורחים, בו התאכסנו רבנים ושד"רים, עניים נודדים, חלוצים, פועלים ושומרים, בדואים ואפנדים. גם גדולי האומה שבאו לבקר בארץ היו מתאכסנים בביתו.
חיבר ספר "מזכרת יעקב" (תולדות המושבות בגליל העליון), פירושים לתורה שהרב קוק סמך את ידו עליהם וספר "בלהבות המלחמה", בו הוא מתאר את חיי הגליל במלחמת-העולם הראשונה. דבריו באהבת האדמה ראויים להירשם לזכרון בפתגמים. "בציפורניים יש לחרוש את האדמה" – היה משנן למתלוננים, או: "אדמה – משמע דם, חיים, נשמה. אדמתו של עם היא נשמתו. עם שאדמה לו – הכל לו. הכל יש לתת בעדה".
ר' שלמה שניאור זלמן בנדל נפטר בראש פנה ונקבר בירושלים כ"ו סיון תרצ"ד.
שמו חקוק באותיות של זהב בתולדות הישוב היהודי בארץ. יהי זכרו ברוך!
