האם רשב"י ערך 'תיקון חצות'?
מהזוהר ועד ההלכה - מקורותיו העלומים של 'תיקון חצות'
מקור העניין
בספר הזוהר מופיע בכמה מקומות גודל העניין לערוך 'תיקון חצות' מדי לילה. אזכיר כאן לדוגמה כמה מקורות: בשלח מו ע"א, אחרי מות סח ע"א, ויגש רז ע"א: "כד אתפליג לילא וקדושה עלאה אתער". ויקרא כג ע"א, ועוד.
באחד המקורות אף מוסיף הזוהר:
"בפלגות ליליא קב"ה עאל בגינתא דעדן" (תזריע מט ע"ב)
בספר פתח הדביר (א, ס"ק יא) כתב בשם ספר משפט צדק:
"נודע גודל עניין מצוה הנוראה והעצומה קימת חצות לילה, מי יכול למלל ולספר גודל ערכה וכו', וכתב בספר חוצות דמשק, היות כי הזוה"ק הפליג מאוד מאוד בזה שכמעט אין סידרא שלא ידבר בה, על כן החיוב מאוד לכל אדם להתאמץ בכל יכולתו לקיימה כהוגן".
כלומר, לא רק שתיקון חצות הוא חידוש של הזוהר, אלא שהוא דבר מרכזי בו, החוזר ונשנה פעמים רבות. לכן אי אפשר לומר עליו את מה שאמר היעב"ץ ביחס לעניינים אחרים בזוהר שנוספו בתקופה מאוחרת.
העונשים
בספר 'יסוד ושורש העבודה' בשער על אלול מביא שם עונשים חמורים למי שלא משתתף בצער השכינה בחצות ליל. בין היתר הוא כותב: "יהא בנידוי".
בספר 'ראשית חכמה' (שער הקדושה פרק ב) כתב שעל כל לילה שלא קם עתיד אדם ליתן את הדין.
ב'כתר שם טוב' (קונטרס שבסוף הספר) כתב שאם אינו קם מחמת אונס הוא בנידוי למעלה.
האם רשב"י והרמב"ם ערכו 'תיקון חצות'?
המקובלים והמפורשים התמודדו עם העובדה שמנהג זה אינו נזכר כלל בגמרא, וכל אחד הציע תירוץ משלו, כאשר חלק מהתירוצים סותרים זה את זה.
אני שואל שאלה הכי פשוטה. שאלה שאינה תורנית ואינה אידיאולוגית, אלא מציאותית, היסטורית:
האם רשב"י קם לתיקון חצות?
אם כן, מדוע מעולם לא סיפר על כך. מדוע בגמרא ובמדרשים אין זכר לכך.
אם לא, האם הוא נענש על כך? הרי בזוהר כתוב שמי שלא אומר תיקון חצות ייענש, והרחיבו המקובלים בגודל העונשים. ואי אפשר לומר דבר כה מופרך ומנוגד לשכל, שרשב"י הקדוש, וכמוהו יתר התנאים אשר את מימיהם אנו שותים, ייענשו בגין דלא אמרו 'תיקון חצות'.
בספר המקובלים התייחסו לתיקון חצות כאילו הוא חיוב גמור על כל אדם מישראל ובכל מקום. ויש לתמוה הרבה שלא הוזכר בתלמוד מהדבר הגדול הזה, אפילו לא ברמז.
וממה שאמר משורר התהילים "חצות ליל אקום להודות לך על משפטי צדקך" אין ראיה, שהוא משתבח בנפשיה, מכלל דשאר אדם לא בעי ליה. מה גם שבכלל לא מוזכר בפסוק הזה תיקון חצות, ולא תיקון כלשהו, אלא ברכה והודאה על התורה.
ובכלל, איכא מאן דאמר בגמרא ד"לא אברי ליליא אלא לשינה", אז אותו אמורא לא היה קם חצות, וכי חלים עליו כל העונשים?
הרמב"ם לא היה קם לחצות לכאורה, שהרי לא הזכיר עניין קימת חצות אלא כתב שיש לאדם לקום לפני עלות השחר.
וכן משמע מהגמרא במסכת ברכות, שאדם בא בערב מן השדה וחוטפתו שינה וכו' ולא הזכירו עניין תיקון חצות.
ובמסכת מנחות צט ע"ב בדין לימוד תורה הסתפקו שבשעות הדחוקות קורא אדם ב' פסוקים, ב' בשחר וב' בערב, ויוצא בזה ידי חובת 'והגית בו יומם ולילה', ולא הזכירו שאר ענייני חיוב תיקון חצות, אף לא בדרך אגב או בדרך קושיה ותירוץ.
ועוד כהנה וכהנה מקורות בש"ס ובפוסקים הראשונים שנראה ברור שלא ידעו מעניין 'תיקון חצות'.
תיקון חצות או וותיקין?
ולמרות זאת, המקובלים ובעקבותם חלק מהפוסקים האחרונים התייחסו ברצינות גדולה ל'תיקון חצות', וסברו שהוא חובה ממש. ויש בזה נ"מ לדינא.
1. בשו"ת אור לציון (ח"א סי' יב) כתב שנראה שתיקון חצות חשוב יותר מתפילת ותיקין, ולכן אם אדם צריך לבחור בין השניים, יקום לחצות, כי תפילת ותיקין היא רק מצוה מן המובחר, אבל תיקון חצות זה חיוב.
2. ב'הליכות עולם' ח"א (עמ' מח) כתב שאף בחורי ישיבות ואברכים ותלמידי חכמים יש להם לומר תיקון חצות. ומסתבר שלדעתו אף על פי שהפגיעה בשנתם תפגע כמעט בהכרח בלימודם בשעות הבוקר והצהרים, הרי הם חייבים לעקור משנתם ולומר את כל סדר תיקון חצות. אם כן תיקון חצות דוחה לימוד תורה השקולה ככל התורה כולה, ואולי כי היא מצווה בזמנה, כמו תפילה שדוחה לימוד תורה. אך צ"ע איך בכוחו של חידוש מתקופת הראשונים לבטל לימוד תורה, באופן קבוע ויומיומי, והיכן מצינו דבר כזה.
תיקון מיסטי
כשאנו דנים על 'תיקון חצות' צריך לשים לב שלא מדובר בתפילה רגילה, כמו יתר התפילות שתיקנו לנו אנשי כנסת הגדולה, אלא בתיקון מיסטי. אצל חז"ל לא מצינו תיקונים מעין אלו, וכמובן לא בלשון 'תיקון'.
ה'נודע ביהודה' כתב (דרשות, דרשה ד, אות כא):
"בין הלומדים בין דלת העם, קודם כל דבר יסדרו תיקון חצות להוריד דמעה על גלות השכינה, ובפרט בזמן הזה בעווה"ר, מתגברים הרשעים ונותנים כוח לקליפה וזהו אריכת גלותנו, וראוי לעשות מלחמה בתחבולות נגד הקליפות, ולהתיש כוחן על ידי תיקון חצות, וראוי ליזהר בזה יותר משאר הדורות הראשונים".
ה'נודע ביהודה' מתייחס ברמז לשאלה מדוע בדורות הראשונים, למעשה עד הופעת הזוהר, לא ראינו הקפדה על תיקון חצות. לדבריו הטעם לכך הוא שבזמן הזה 'מתגברים הרשעים ונותנים כוח לקליפה'. זהו טעם קבלי מובהק, שמתאים לעצם עניינו של התיקון, וזמן אמירתו, המבוססים על דברים שבנסתר שאינם בהשגת שכלו של האדם.
סגולות התיקון
בספר 'מועד לכל חי' לר"ח פלאג'י הביא מדברי הזוהר:
"צריך כל אדם לעמוד בחצות הלילה מאהבת ה' יתברך ולעסוק כל אחד לפי יכולתו הן בתפילה והן בתחנונים, עד אור הבוקר. והקמים מבטלין גזירות רעות וכל העולם מתקיים בשבילם וחוט של חסד משוך עליהם ביום ומלאכים שומרים אותם תמיד. היא סגולה לאריכות ימים ולהיפקד בזרע של קיימא ושלא ימותו בניו".
מדבריו נשמע שזהו דבר מופלא ביותר, ומסוגל להרבה דברים.
בניין הארץ גבוה מ'תיקון חצות'
מעניין להשוות את דבריו של ר"ח פלאג'י לדברי בעל 'אם הבנים שמחה' (בספרו עמ' סב) שנספה בשואה:
"האיש הפשוט שבונה את הארץ בלי שום כוונה לשמים, אלא רק לטובתו, עושה בזה תיקון יותר גדול בעולמות העליונים ממה שעושה איזה צדיק, יהיה אפילו גדול שבצדיקים, עם תיקון חצות שלו בבכיות וקינות על השכינה והגלות.
שבוודאי הצדיק עושה בזה תיקון גדול, אבל עם כל התיקון שעושה לא הגיע לרמת התיקון שגורם האיש הפשוט במעשה ידיו במה שנבנה בפועל, אף בלי שום כוונה לשם שמים. ולא יחלוק על זה אלא מי שחולק על האמת".
מדוע הרמב"ם לא הזכיר תיקון חצות
רבי חיים פלאג'י פלפל בשאלה מדוע הרמב"ם לא הזכיר את עניין 'תיקון חצות', והציע הסבר כזה:
"ואמנם יש לומר שאין להוכיח מדברי הרמב"ם, שהיה רופא מובהק, וכל דבריו אלו הם על פי הרפואה, ובכמה דברים הביא מהזוהר הקדוש כאשר יראה הרואה".
ומבואר מדבריו שהרמב"ם ראה ספר הזוהר, וידע את גודל העניין של תיקון חצות, אך מסיבה פרטית בחר שלא לפרסם את העניין בספרו.
לעומתו החיד"א כתב שהזוהר לא היה לפני האמוראים והגאונים ולא לפני גדולי הראשונים – הרמב"ם, רש"י, בעלי התוספות וכו'.
וביאר החיד"א מדוע התעכב גילוי הזוהר עד תקופה מאוחרת, הרבה מאוד שנים אחרי פטירת רשב"י:
"… כי ריחם עליהם… ומוטב שיהיו שוגגים ואל יהיו מזידין… אבל לאחר אלף שנים היה צרי לבוא משיח ה', ובעוונותינו כשהמשיח משתהה לכן נתגלה אור הזוהר להגן על הדורות, ונתגלו בו חמורות ועונשים כי השעה צריכה לכך, ובוודאי אם היו גדולי הדורות הראשונים מקיימים ונוהגים כל חומרות הזוהר, אך המון העם לא ידעו כל תוקף החומרות, ומוטב יהיו שוגגין ואל יהיו מזידין…".
לכאורה משמע מדבריו שהקדמונים לא קיימו חומרות הזוהר. ואם כן רשב"י לא אמר תיקון חצות.
ואם כן, האם כשהזוהר מדבר על העונש המושת על מי שלא אומר את התיקון, האם ניתן לומר ח"ו שזה מתייחס גם לרשב"י?!
מוכרחים לכאורה לתרץ שהעונש הוא רק מכאן ולהבא, היינו מרגע שהופיע הזוהר, אז מתחייב מי שלא אומר זאת.
וזה קצת פלא, שהיכן מצינו דבר כזה.
ועוד, שאם אחד מגדולי ישראל, למשל רמד"ל, כתב את הזוהר מלבו, איך יכול לחייב בעונש את כל גדולי ישראל וכל ההמון לעולמי עולמים, ומהיכא יש לו כוח שגיא כזה?
ואם אמר את הדברים בשם חבריא דרשב"י, כהסבר הרב קוק (שבעולם האצילות נחשב שהזוהר הוא מרשב"י ממש), מדוע רשב"י וחבריו לא הזכירו מאומה על כך שהם עשו כן, או לא עשו כן.
היינו מצפים שבזוהר תהיה התייחסות לכך שבגמרא אין זכר לתיקון זה. היה צריך להיות קושיה על כך, ותירוץ כלשהו.
אבל אין בזוהר בכלל קושיה כזו, מדוע רשב"י לא אמר תיקון חצות ולא אף אחד מהתנאים. או תירוץ שהוא כן אמר אלא שזה סודי וכו'. ואדרבה נתן מחבר הזוהר לקורא להבין שהתנאים הקדושים אנשי השם מעולם היו אומרים תיקון חצות מדי לילה.
ואם כן חזרנו לשאלה המתבקשת מדוע זה לא כתוב בגמרא ובמדרשים, בגאונים ובראשונים. למה זה היה סוד כל כך מוצפן?
בספר זכות יצחק (חלק א' סימן ו) תמה מדוע הרמב"ם לא הזכיר עניין תיקון חצות.
גם הוא, כמו רבים אחרים, לא מתרץ את התירוץ הפשוט, שהרמב"ם עשה כמו כל אבותיו וכל חבריו וכל היהודים בזמנו, שישנו על מיטתם ולא ידעו שיש עניין לקום בחצות, והקושיא מעיקרא ליתא.
הוא יוצא מנקודת הנחה שהזוהר היה מאז ומעולם, ונכתב על ידי רשב"י, ונודע לגדולי הדורות, ולכן היו צריכים הרמב"ם ויתר הפוסקים להורות זאת לרבים שצריך לומר תיקון חצות.
לא רק הרמב"ם לא הזכיר תיקון חצות, אלא עוד מרבותינו שלכאורה לא ראו את הזוהר.
בעל 'מנורת המאור' גם לא ידע על תיקון חצות, שהרי כתב:
רבי שמעון בן מנסיא אומר על שלושה דברים הקב"ה בוכה בכל יום, על תלמיד חכם שאינו עוסק בתורה באשמורת האחרונה, ועליו הכתוב אומר 'הדלת תסוב על צירה ועצל על מיטתו'.
אין כאן לא תפילה ולא סליחות, לא תיקון ולא חורבן, וגם מדובר רק על ת"ח.
אין עניין סגולי בשעה זו, אלא שאדם שאינו קם ולומד לפנות בוקר הרי הוא מגלה בעצמו שהוא עצלן…
ומשום כך לא נקט חצות ליל אלא אשמורת, מהיינו טעמא שזה לשבור את העצלות, אבל לא עלה על דעתו של 'מנורת המאור' שיש זמן סגולי וכו' ושהוא בחצי הלילה.
וזה עיקר החידוש של תיקון חצות שהפכוהו לחובה, שיש תפילה רביעית, והרי אפילו על ערבית לא העזו לומר כן, כדעת הרמב"ם.
דעת ה'שולחן ערוך'
השולחן ערוך לא הזכיר תיקון חצות, אלא כתב שיתחנן בשליש הלילה ובסוף שני שליש הלילה ובסוף הלילה
וצ"ע מדוע לא הזכיר עניין זה המופיע רבות בזוהר ובספרי המקובלים וכן היה מקובל אצל מחותנו האר"י.
סליחות
איתא בזוהר (ויקרא דף קכא ע"ב):
"ומאן דלית ליה רשות לאתעסקא באורייתא, יקיים 'קומי רוני בלילה' ויימא באשמורת כמה סליחות כמה תחנונים".
לכאורה המילה 'סליחות' (במשמעות של תפילה) היא מאוחרת, ולא הייתה מוכרת בתקופת התלמוד. הוי אומר, המשפט הספציפי הזה נוסח בתקופת הראשונים. וכבר העיר היעב"ץ בספרו 'מטפחת ספרים' על תוספות מאוחרות שחדרו לזוהר.
בכל אופן צ"ע מה הכוונה מי שאין לו רשות לעסוק בתורה, לכאורה לא שמענו דבר כזה. הלא מצוות ת"ת מוטלת על כל אדם.
האם בכלל צריך לקום מהשינה בשביל ה'תיקון'?
בספר 'אשל אברהם' (סימן א') כתב:
"פשוט בוודאי שלא עלה על לב מעולם שיהיה פתחון פה ושום ערעור ממשי כל דהוא בזה, כי אם כשהוא ניעור ושוכב על מיטתו לתוספת רדיפתו אחר עינוגים ועידונים… ולא לצורך בריאותו גופו, או אמרו כן על האדם הניעור על מיטתו בחצות ואינו רוצה לקום לומר שום תחנונים, לא בדיבור ולא במחשבה".
בעצם אומר ה'אשל אברהם', הזוהר לא כפשוטו. כל חומרת העונש שאמרו הזוהר והמקובלים, זה רק על כלפי מי שבכל מקרה ער ולא מבקש תחנונים על הגאולה. אבל מי שישן – לא צריך לקום.
זה חידוש מהפכני.
אבל בעיקר מה שמחודש כאן, זה שה'אשל אברהם', וכמוהו פוסקים נוספים שהתמודדו עם תביעתו החמורה של הזוהר, לא חשבו לרגע לומר שיש כאן בעיה, או שאין הלכה כזוהר, אלא הם יצאו מנקודת הנחה שאנו מחוייבים לכל מה שכתוב בו. אז איך נתמודד עם התביעה הקשה שרובא דעלמא לא עומדים בה? בעזרת אוקימתא.
במילים אחרות, הם לא רואים בעניין 'תיקון חצות' שבזוהר – שלא מצינו לו סמך בגמרא ובראשונים – הוכחה לאיחורו, או ראיה לכך שאין הלכה כדבריו, אלא ראו בכך קושיה שצריך לפתור.
כמובן שדבריו המחודשים של ה'אשל אברהם' לא התקבלו. כך למשל הרבי ממונקאטש נחלץ לדחותם (נימוקי או"ח א, א).
הקושי לקום חצות בתקופת התנאים
בכלל צריך לדעת, שאמנם היום קל (מבחינה טכנית) לקום בחצות ולהתפלל וללמוד. אולם בדורות עברו, טרם המצאת החשמל, וכל שכן לפני 2,000 שנה בזמן התנאים, הקימה בלילה היתה מסובכת ומפרכת, והמבין יבין. לכן תמוה מאוד להעלות על הדעת שהייתה תביעה כזו מכל איש ישראל לקום בחצות בחשיכה גמורה, להשיג פמוט עם נר ולשבת בקור ובחושך ללמוד ולהתפלל. אם הנהגה כזו אין לה זכר בגמרא, בגאונים ובראשונים, ספק גדול אם נמצאו בעולם אפילו חסידים ואנשי מעשה שעשו אותה כמנהג קבוע. מה שקל ונוח ליהודי בדורנו, היה קשה מאוד בדורות הקודמים, ואם לא היתה תביעה לכך, ואפילו רמז, בגמרא – אין כל סיבה שהיו חושבים על כך חסידים מדעתם ועושים זאת, ודאי לא אם המחיר היה שלמחרת בעבודתם או בלימודם הם יהיו עייפים.
חיוב נשים ב'תיקון'
מה לגבי חיוב נשים בתיקון חצות?
בספר הליכות עולם (ח"א עמ' מח) כתב שאף הנשים רשאיות לומר תיקון חצות. מעניין שלא כתב שהן חייבות, ומה יש לחלק בינן לבין גברים?
השאלה המתבקשת היא היכן מצינו נשים שקמות לתיקון חצות?
כלומר אנחנו בפלונטר. אם נגיד שחובה עליהן לקום, איך אפשר לומר דבר כה מנוגד למה שרואים בעינינו. אם רשות, למה להן רשות ולגברים חובה. אם נאמר שלהן אסור, נצטרך להמציא סיבה למה אסור.
וכל זה מדגיש את הפער הגדול בין תיקון חצות שלא נזכר בדברי חז"ל לבין שלושת התפילות, ששם הדברים הרבה יותר ברורים לגבי חובת נשים בהן, ויש לכך התייחסות מפורשת בדברי הראשונים על פי סוגיות בגמרא.
התרשלות או תיקון?
היעב"ץ בספרו 'מור וקציעה' (סימן א דף ב) תמה על הפער בין הזוהר לגמרא בעניין התיקון חצות. בגמרא כאמור יש מאן דאמר דלא איברי אלא לשינתא, ואף למאן דאמר לגירסא, לא כתוב שיש עניין בחצות דייקא!
ותירץ שהבבלי הוא ליושבי חו"ל, ששם אין עניין ב'תיקון חצות', ואילו הזוהר ליושבי ארץ ישראל.
והוא פלא פלאים.
בארצות החיים להמלבי"ם (חלק המאיר לארץ סימן א' ס"ק מב) האריך גם כן לדחות דברי היעב"ץ על פי דברי הש"ס, וביקש להוכיח שגם הוא בשיטת הזוהר קאי, ושהתנאים ידעו על תיקון חצות.
החיד"א התרעם על היעב"ץ, בספרו מחזיק ברכה סימן א' אות א' כתב:
"ואיני יודע אמאי לא חש הרב כי בדבריו ופקפוקיו אלו מרשל ומרפה לעובדי השי"ת ח"ו!"
אז מה יענה היעב"ץ?
פשוט מאוד – מה שייך לומר שלימוד תורה מרשל… תורה היא וללמוד אנו צריכים.
רצון ה' הוא שנלמד תורה ונברר אותה לאמיתתה. אין רצון ה' שנחיה בדמיונות ובטעויות.
אם מישהו "מתרשל" בדבר שאינו נכון, אין בכך שום בעיה. הוא לא מתרשל אלא מבין את האמת שלא צריך לעשות דבר שרשב"י והרמב"ם לא עשאוהו.
אין זו התרשלות אלא תיקון.
נ. ב.
כל הכתוב עד כה הוא רק מעט מזעיר ממה שרציתי לכתוב. וחכם יבין מדעתו, כאשר יעיין בכל תתי-הסוגיות בעניין 'תיקון חצות', על פי ההקדמות שהובאו כאן, יבין בעז"ה את הדברים לאשורם.
נ. ב. ב.
מצווה גדולה להתפלל על ישועת ישראל, בכל זמן, ובייחוד בעת ליל כאשר הנפש שוקטת מבלי הפרעות, וקל יותר להתכוון בתפילה.
הרצאה מאת משה חלמיש על גלגוליו של תיקון חצות:
