למה חשוב ללמוד תנ"ך לפני שלומדים הלכה

מקובל לחלק בין ברכת המצוות, ברכות הנהנין וברכות השבח.

מעניין שבתלמוד החלוקה הזאת בין סוגי הברכות איננה כל כך חדה. מדוע?

הבעיה הגדולה שלנו, בלימוד תורה, זה שדילגנו על התנ"ך. פשוט מחקנו אותו. גם המעטים (יחסית) המתייחסים אליו ברצינות, ולומדים אותו בעיון, לא עושים זאת כחלק מלימוד המצוות. אנחנו מתחילים כל סוגיה (במקרה הטוב) מהגמרא. אי אפשר ככה להבין נכון שום דבר, כי הגמרא מבוססת על משנה שמבוססת על תנ"ך.

והנה הפלא ופלא, בתנ"ך אין חלוקה כזאת של הברכות לשלוש קטגוריות.

כל הברכות בתנ"ך הן ברכות השבח וההודאה והנהנין, ביחד. אין שבח בלי הודאה או הודאה בלי שבח. וגם כשאדם נהנה הוא משבח ומודה.

אם כן החלוקה המקובלת כיום היא גם מלאכותית וגם מאוחרת.

אחת התוצאות הדרמטיות שלה היא הניתוק של ברכות השחר מקימת הבוקר.

במקור, כשאדם פקח את עיניו הוא אמר "המחזיר נשמות לפגרים מתים", או "מחיה המתים".

כשאדם התלבש, ברך ברכת הנהנין-השבח-ההודאה: "מלביש ערומים".

כך הוא בגמרא (ברכות ס ע"ב):

כי מתער אומר אלהי נשמה שנתת בי טהורה אתה יצרתה בי אתה נפחתה בי ואתה משמרה בקרבי ואתה עתיד ליטלה ממני ולהחזירה בי לעתיד לבא כל זמן שהנשמה בקרבי מודה אני לפניך ה' אלהי ואלהי אבותי רבון כל העולמים אדון כל הנשמות ברוך אתה ה' המחזיר נשמות לפגרים מתים.

כי שמע קול תרנגולא לימא ברוך אשר נתן לשכוי בינה להבחין בין יום ובין לילה.
כי פתח עיניה לימא ברוך פוקח עורים.
כי תריץ ויתיב לימא ברוך מתיר אסורים.
כי לביש לימא ברוך מלביש ערומים.
כי זקיף לימא ברוך זוקף כפופים.
כי נחית לארעא לימא ברוך רוקע הארץ על המים. כי מסגי לימא: ברוך המכין מצעדי גבר.
כי סיים מסאניה לימא ברוך שעשה לי כל צרכי.
כי אסר המייניה לימא ברוך אוזר ישראל בגבורה.
כי פריס סודרא על רישיה לימא ברוך עוטר ישראל בתפארה.

אבל היום קרה דבר די הזוי – אנחנו מתלבשים, ורק אחרי כשעה מודים על כך, בבית כנסת…

שלא לדבר על כך שאנחנו לעיתים ישנים עם בגדים (או אפילו פיג'מה), ועם זאת מברכים מלביש ערומים.

יתכן שלדעת הרמב"ם זו ברכה לבטלה, ועכ"פ – אין לעשות כן לכתחילה.

וזה לשון הרמב"ם (הלכות תפילה וברכת כהנים ז ד):

כששומע קול התרנגולים מברך "ברוך אתה יי' אלהינו מלך העולם הנותן לשכוי בינה להבחין בין יום ובין לילה".

כשלובש בגדיו מברך "ברוך אתה יי' אלהינו מלך העולם מלביש ערומים".

כשמניח סדינו על ראשו מברך "ברוך אתה יי' אלהינו מלך העולם עוטר ישראל בתפארה".

כשמעביר ידיו על עיניו מברך "פוקח עורים".

כשישב על מטתו מברך "מתיר אסורים".

כשמוריד רגליו מן המטה ומניחם על גבי קרקע מברך "רוקע הארץ על המים".

כשעומד מברך "זוקף כפופים".

כשנוטל ידיו מברך "אשר קדשנו במצותיו וצונו על נטילת ידים".

ובהמשך כתב:

שמנה עשר ברכות אלו אין להם סדר אלא מברך כל אחת מהן על דבר שהברכה בשבילו בשעתו. כיצד? הרי שחגר חגורו והוא על מטתו מברך "אוזר ישראל בגבורה". שמע קול התרנגול מברך "הנותן לשכוי בינה". וכל ברכה מהן שלא נתחייב בה, אינו מברך אותה.

כיצד? לן בכסותו – אינו מברך כשעומד "מלביש ערומים". הלך יחף – אינו מברך "שעשית לי כל צרכי". ביוה"כ ובתשעה באב, שאין שם רחיצה, אינו מברך "נטילת ידים" ולא "המעביר חבלי שינה". אם לא נכנס לבית הכסא, אינו מברך "אשר יצר את האדם". וכן שאר ברכות אלו.

נהגו העם ברוב ערינו לברך ברכות אלו זו אחר זו בבית הכנסת בין נתחייבו בהן בין לא נתחייבו בהן וטעות הוא ואין ראוי לעשות כן ולא יברך ברכה אא"כ נתחייב בה.

למה יש קשר בין הברכה לבין המעשה? כי בתנ"ך אין דבר כזה סתם לברך את ה', אם לא ברגע האמת, כשהוא הטיב אתך.

בעיני הרמב"ם (וזאת על פי התנ"ך והתלמוד) זה כמו שתברך 'מזונות', ורק אחרי שעה תאכל את הבורקס. הברכה היא לבטלה, ועל הבורקס לא ברכת.

כלומר, ברגע שיצרנו את החילוק בין ברכות השבח לברכות הנהנין, אפשרנו את המציאות המוזרה שבה אדם משבח בלי שנהנה, ויותר חמור – נהנה בלי לברך!

נכון, עוד שעה הוא יברך "פורח עוורים". אבל למה? מדוע לא לברך מיד כשפקחנו את עינינו, כשחווינו את הנס, כשקיבלנו את הטובה?

התירוץ הוא כמובן שלא נטלנו ידיים עדיין… אבל הוא לא מספק את הרמב"ם:

1. אין זכר בגמרא לכך שצריך ליטול ידיים לפני הברכות. אדרבה, להפך. אם אביי ורבא ברכו את ברכות השחר לפני הנטילה, גם אנחנו יכולים לעשות כן. כימה שהם עשו, זו מסורת התורה, זה לא חידוש שלהם. וזה תואם לכל מהות הברכות, כאמור. ההחמרה שלא לברך קודם הנטילה היא לא באמת חומרה, אלא היא קולא מופלגת, כי היא מקעקעת את עומק וטעם הברכות.

2. אנחנו לא באמת נוטלים ידים ומזדרזים לברך פוקח עוורים. כאמור לעיתים חולפת שעה ויותר מאז פקחנו את עינינו.