הפער הגדול בין שוחרי חידוש הקרבנות לבין הציונים הראשונים
שוב ושוב אני נתקל בהשוואה מופרכת מבית מדרשם של שוחרי חידוש הקרבנות. הם משווים את עצמם לראשוני הציונות, שהיו כביכול מיעוט קטן והזוי, למול רוב העם שהתנגד להם, והנה בסוף הם צדקו ובזכותם אנחנו פה.
קשה למצוא השוואה כה לא הולמת, שכן טענתם של שוחרי חידוש הקרבנות מבוססת על אנלוגיה שטחית וחסרת אחיזה במציאות ההיסטורית. נכון, הרצל וחבריו אולי היו מעטים בראשית הדרך הציונית-המדינית, וייתכן שאף נתפסו כהזויים בעיני רבים. אך כאן מסתיימת ההשוואה. הרצל לא נתפס כמטורף בגלל שהרעיון המהפכני של הקמת מדינה יהודית היה "הזוי" או "מוזר" במהותו בעיני היהודים; הרי כל יהודי חלם על מדינה חופשית ועצמאית – מה רע בזה? הספק העיקרי נגע ביכולת להצליח לממשו. הן חרדים והן חופשים פקפקו בהיתכנות של מדינה עברית. על כך אמר הרצל, בתוקף ובתקווה, "אם תרצו – אין זו אגדה".
ופה טמון ההבדל התהומי בין הציונים הראשונים למחדשי הקרבנות: רעיון חידוש הקרבנות והנפת שתי הלחם, נראה לרוב הישראלים הזוי במהותו הרעיונית, בלי קשר לסיכוי הצלחתו.
אבל זה לא ההבדל היחיד בין הציונות לחידוש הקרבנות.
התנועה הציונית הייתה תופעה שורשית, רחבה ועמוקה. הקמת מדינת ישראל לא צמחה בחלל ריק. היא הייתה שיאו של מבנה אדיר ומורכב, שנקרא 'ציונות' או 'חיבת ציון', אשר יסודותיו הונחו כבר על ידי ענקי רוח כגון תלמידי הגר"א והבעש"ט. אלו לא היו תנועות עממיות שצמחו "מלמטה" באופן ספונטני, אלא תנועות שהונעו על ידי הנהגה רוחנית ורבנית ממעלה ראשונה.
המבנה המפואר הזה לא הוקם על ידי קבוצה קטנה של צעירים, כמו זו של שוחרי המקדש – קבוצה המונה בקושי אחוז אחד מתושבי ישראל, ופועלת בניגוד לרצונו של רוב העם. ההפך הוא הנכון: רוב עם ישראל, על אף שהיו בו זרמים שונים, תמך אידיאולוגית ורגשית ברעיון העלייה לארץ ישראל ויישובה.
תמיכה זו לא הייתה רק רעיונית; רוב עם ישראל גם שילם מכספו, שקל לשקל, למען מטרה זו. זכרו את השקל הציוני שכל יהודי תרם, ואת קופות רמבעה"נ, שדרכן נאספו מיליוני פרוטות מכל קצוות תבל למען יישוב הארץ ולמען אחזקת היישוב הישן. מי החזיק את הכוללים בירושלים? יהדות אירופה כולה. יהודי מינסק החזיקו את כולל מינסק, יהודי הונגריה את כולל אונגרן, וכן הלאה. כל משפחה הייתה משלשלת פרוטה מדי ערב שבת לקופה, והפרוטות נאספו לסכומים גדולים אשר החזיקו את היישוב היהודי בארץ. ארגונים ענקיים כמו הפקידים והאמרכלים, או 'רוזני ארץ הקודש' בנשיאות רבה של וילנה, רבי אבלי פוסבלר, ניהלו מערך פיננסי ולוגיסטי אדיר זה. העולים ארצה אמנם היוו מיעוט מספרי לעומת מיליוני יהודי אירופה, אבל זה חסר משמעות משום שהם היו שלוחיהם הנאמנים לכל דבר ועניין.
בואו ניקח דוגמה אחרת – תהליך כמו היציאה מהחומות בירושלים, אף שבפועל רק שבעה אברכים אמיצים הקימו את שכונת נחלת שבעה, הרי שהצעד הזה זכה לגיבוי משמעותי מקהל חבריהם. ואף רבה של העיר, הגאון רבי שמואל סלנט, שהיה מנהיג היישוב בארץ, תמך בהם בכספו וברוחו, וראה בצעד זה חזון חשוב לעתיד העיר. זו הייתה רוח התקופה, שילוב של יוזמה פרטית, ביצוע של קומץ גיבורים, עם תמיכה ציבורית רחבה שדחפה ואפשרה את הביצוע.
מי שהקים את היישוב היהודי בארץ, ומאוחר יותר את המדינה, לא היה קומץ משוגעים או מיעוט קטן. היה זה עם ישראל כולו, על שלוחותיו בגולה, שפעל באמצעות מערכת ענקית ומורכבת. מערכת זו כללה עשרות (!) תנועות וארגונים, קונגרסים וועידות בלתי נלאים, עשרות עיתונים ואינספור חיבורים שהלהיבו את העם כולו למען יישוב הארץ, ואין ספור פרוטות שנאספו מכל יהודי העולם שראו בהתיישבות בארץ דבר קדוש, גדול ומבורך.
לכן, להשוות את התנועה הציונית – תנועה לאומית רחבה, עמוקה ועתירת תמיכה, שהייתה הגשמת חלום הדורות – לקבוצה קטנה של צעירים חרד"לים-ימנים-שוחרי המקדש, זוהי השוואה שאינה רק לא הולמת, אלא אף מופרכת. היא מתעלמת מהיקף התנועה הציונית, מעומק שורשיה, ומרוחב תמיכת העם כולו, ומבלבלת בין ספקות לגיטימיים ביכולת לממש חלום כמו מדינה עברית, לבין רעיון שמצד עצמו אינו נחלת הכלל, ורבים מתנגדים לו, גם אם שלא בצדק.
