סגולה לזיכרון ולפתיחת הלב (בעזרת סמים מסוכנים?)

בזוהר חדש בראשית ט"ו ב מסופר כך:

"רבי חזקיה אמר: אני הייתי במקומות הערביים, וראיתי גברים שהיו מסתתרים בין ההרים במערה, ובאו מערב שבת לערב שבת לבתיהם. אמרתי להם: מה זה מה שאתם עושים? אמרו לי: אנו פרושי העולם, ומתעסקים בתורה בכל יום ויום ולפעמים איננו אוכלים אלא מעשבי הבר".

וסיפרו הערבים:

"אנו מצאנו במדבר עצים שמצמיחים באלוד, ואנו אוכלים אותם. כשמאירה לנו השמועה, מרוב שמחה משתמטים מעמנו, ומבשלים אותם ואוכלים, ואותו היום נחשב לנו שהוא כי טוב […]".

המשיך רבי חזקיה:

"אמרתי להם: יהא חלקי עמכם לעולם הבא. אשריכם בעולם הזה וטוב לכם בעולם הבא. כעת ידעתי שלא תהיו בבושה כשיבוא משה לתבוע את עלבון התורה.
אמרתי להם: בניי, חייכם, היום הזה איזה חידוש התחדש לכם? אמרו לי: 'הפסוק הזה: ויאמר אלקים יהי אור ויהי אור'. וענה רבי כרוספדאי גדול התוספת מהאור, שהיה אור שלא היה כמוהו זהו הוא אור השכל הגדול, שנתהווה מאור זיו הודו".

רבבות אנשים קראו את הקטע הזה במשך מאות השנים האחרונות, וסברו שאכן יש קדושה במקום הזה; שהדברים יצאו מפי רבותינו התנאים – רבי חזקיה ורבי כרוספדאי. ואנחנו צריכים לבדוק – האמנם? זה יתכן?

מבחינה היסטורית יבשה, רבי חזקיה (אמורא בדור הרביעי) לא הכיר את צמח הבאלוד. הוא התגורר בקיסריה ולא הסתובב בערים ערביות. והוא לא הכיר את ספר הזוהר, בו הוא נזכר, שלפי המסורת חובר כמה מאות שנים לפני שנולד.

גם רבי כרוספדאי הנזכר כאן לא הכיר את הבאלוד, לא פגש את רשב"י וגם לא את תלמידי תלמידיו.

אז מה קורה פה? ומה זה בכלל באלוד? ומהיכן לקוח הביטוי 'אור זיו הודו'?

בואו ונעשה סדר בדברים.

בתנ"ך, בתלמוד, במדרשים – אין זכר לבאלוד, או למשהו דומה.

גם בספרות הגאונים – כלום. הם לא שמעו על זה, או שזה לא היה חשוב בעיניהם.

הפעם הראשונה שמוזכר הבאלוד בהקשר לזיכרון הוא בכתבי ר' משה נרבוני, יליד 1300.

אחר כך הוא נזכר על ידי ר' מאיר אלדבי, נכדו של הרא"ש. גם ר' חיים ויטאל מספר בשבח אכילתו.

הקטע הזה בזוהר, המספר על הבלאדור, כנראה נכתב אחרי שנת 1300. המחבר קרא על סגולת הצמח באחד הספרים בעברית, או שמע על כך מחבריו.

מה שבטוח זה שהקטע הזה חובר אחרי המאה ה-6, כלומר מאות שנים אחרי פטירת רשב"י, רבי חזקיה ורבי כרוספדאי.

איך אני יודע? כי המקור הקדום ביותר עלי אדמות שמזכיר את הבאלוד הוא אלכסנדר מטראלס, רופא יווני שחי במאה ה-6; תקופת חתימת התלמוד.

לאחר מכן הוא מופיע אצל רופאים מוסלמים מהמאה התשיעית והעשירית.

אז אם נלך הכי אחורה שאפשר, הסיפור על רבי חזקיה והבלאדור נכתב אחרי תקופת האמוראים, כשכבר לא היה אף אחד שיכול לספר סיפורים על רשב"י וחבורתו.
הצמח המופלא בלאדור היה נפוץ בספרד ובעוד ארצות ערב, והשתמשו בו לחזק השכל. הערבי אבן סינא כותב: "מרקחת הבלדור הוא מהדברים היותר חזקים לחזק השכל ולהקנות השמירה והזכרנות. אך יגרום לבלבול השכל".

בלבול השכל – הזיות, שיכולות להסתיים באסון. יש כמה תיעודים בספרי רבותינו של אנשים שטעמו יותר מדי מהפרי האסור, והשתגעו או מתו.

השאלה הנשאלת היא קודם כל מדוע היה חשוב לכותב הקטע הזה בזוהר להכניס סגולה עממית מפוקפקת כזאת לזיכרון בתוך ספר קבלי נשגב.

וגם יש לשאול למה הוא תלה את הסגולה הזאת בקדושי עליון, האמוראים רבי חזקיה ורבי כרוספדאי, כשהוא יודע בוודאי שהם מעולם לא טעמו מצמח קסמים זה?

האם לא חש לכבודם? האם אתם גם הייתם נוהגים כמוהו, מפרסמים רעיונות וסיפורים בשמו של, נגיד, הרב קוק, כשאתם יודעים שאין לו שום קשר לדברים?

האם רצה המחבר להטעות את ציבור קוראיו (המונה עד לרגע זה כמה מיליונים), ולגרום להם לקבל סגולה זו בכך שקיבלה גושפנקה מאמורא חשוב?

לי האפשרות הזאת לא נראית. אולי דווקא להפך – כותב הדברים לא העלה בדעתו בחלום הפרוע ביותר שהקוראים יטעו לחשוב שבאמת האמוראים הקדומים התעסקו בסגולה הערבית המאוחרת. ובכלל לא העלה בדעתו שמישהו מהקוראים יחשוב שרשב"י, התנא, יכול לשוחח עם אמוראים בדור הרביעי.

כן, כך מסופר פעמים רבות בספר הזוהר, שרבי חזקיה הלך מקפוטקיא ללוד או להפך, כדי לראות את רבי שמעון בר יוחאי.

אם אתם מסכימים עם מה שכתבתי עד כה, בואו נעבור בבקשה לשלב הבא:

אם רבי חזקיה האמורא לא הכיר את סגולת הבאלוד, שעדיין לא פורסמה בעולם, יוצא שהקטע הזוהרי הזה, המכיל סיפור נהדר על ביקורו של האמורא אצל הערבים במהלכו נחשף לסגולות הצמח – לא היה ולא נברא.

ואם הקטע הזה לא היה ולא נברא, זה אומר שמי שכתב אותו לא היה אכפת לו לכתוב דברים שלא היו ולא נבראו.

היה לו רעיון נחמד והוא חשב לעצמו: איזה שם אצמיד לו? רבי ייבא כבר כתבתי, רב המנונא גם הזכרתי הרבה… נלך על רבי חזקיה.

הכותב, שחי במאה ה-13, לא הכיר בכלל את רבי חזקיה ולא עברו אליו מסורות שלו. אולי הוא זכה להתגלות נשמתו, אי אפשר לשלול זאת. הלא זה הפתרון שהציע הרב קוק לבעיית הזוהר: הוא נכתב באמת במאה ה-13, אבל על סמך התגלות נשמות התנאים.

הבעיה היא שלעולם לא נוכל להוכיח זאת, שרבי חזקיה התגלה לכותב הדברים, ולמעשה אין באמת סיבה לחשוב כך. הרמב"ם, הנשר הגדול, למיטב ידיעתנו לא זכה להתגלות רבי חזקיה, וגם לא אף אחד מהראשונים, אז למה שרבי חזקיה יתגלה דווקא לחכם אלמוני? ולמה שלא ימחה נגד הכותב שהשתמש בשמו לשווא?

הרי הנה לפנינו עובדה מוכחת שהכותב מצטט דברים מרבי חזקיה – וזה סתם. זה לא באמת קרה. הוא הצמיד את שמו של האמורא מקיסריה לסגולה ערבית. הוא משתמש בשמו של רבי חזקיה כקישוט ותו לא, בלי שאכפת לו אם רבי חזקיה מסכים לכך.

מעתה, אין לנו שום דרך לדעת איזה סיפור בספרות הזוהר באמת התרחש ואיזה לא. הגיוני מאוד שהרבה סיפורים כן אמיתיים. אבל מכיוון שיש אפילו סיפור אחד שהוכח כדמיון ומשל, מי אמר שהסיפור הקודם או הבא אינו גם כזה?

כנ"ל על רבי כרוספדאי, הדמות השניה בסיפור עם הערבים. גם הוא הושתל כאן שלא-בידיעתו על ידי הכותב המאוחר. ואף אחד מהמקובלים לא עלה על כך, כולם חשבו שרבי כרוספדאי באמת אמר את מה שמצוטט כאן בשמו, ורבי חזקיה באמת פגש ערבים מוסלמים שאכלו בארוד כסגולה לזיכרון.

ואז מגיע רבי חיים ויטאל, ומצביע על קברו של רבי כרוספדאי בין עין זיתים לצפת.

את המקום הוא מזהה בשם רבו האר"י, אבי המקובלים.

אם רבי כרוספדאי הזוהרי הוא דמות ספרותית, צריך לומר שבתור דמות היא קיימת, כלומר יש ישות רוחנית בעולם ששמה 'רבי כרוספדאי'. לא רק רעיון מופשט, אלא דמות שאפשר לשים לה ציון ושם על גבי הקרקע, ושם מקום מנוחתה.

נספחים:

לכאורה קשה על כל מה שכתבתי. הרי יש מאמר חז"ל "חזור חזור ואל תצטרך לבלאדור"! אז כל מה שכתבתי שהבלאדור לא היה ידוע לחז"ל – טעות…

אלא שאין באמת מאמר חז"ל כזה. הפתגם הזה הוא מספר הפליאה, ובטעות זוהה על ידי כמה חכמים כמדרש חז"ל.

והנה סיפורים על גדולי ישראל שאכלו בלאדור:

ועל הרב עובדיה יוסף זצ"ל: