בשיעור אתמול בלילה ניגשנו ללמוד את הספר הקדוש 'תיקוני זוהר'. נפתח לנו הספר בסיפור המופלא על רבי כרוספדאי ואמו, שפותח צוהר לעולמם של התנאים ולחיבוריהם שאבדו במשך הדורות.
הזוהר מקדים לסיפור הזה דרשה על הפסוק "זה ספר תולדות אדם". הוא מבין ש'ספר' פירושו ספר כפשוטו, היינו חיבור שכתב אדם הראשון. אגב רש"י פירש את הפסוק כך: "זהו ספירת תולדות אדם; ומדרשי אגדה יש רבים".
בהקשר לכך אומר הזוהר את הדברים הבאים:
"זה ספר, דהא כמה ספרין אינון, ספרא דרב המנונא סבא, ספרא דחנוך, ספרא דרבי כרוספדאי".
את רב המנונא סבא אנו מכירים כאחת הדמויות הבולטות בספר הזוהר, שהוא תנא מהדור השלישי. אמנם הוא אינו נזכר כלל בספרות חז"ל, ויש לתרץ שהוא עסק רק בסודות התורה ולכן טבעי הדבר שבתלמודים הוא לא יוזכר וגם לא במדרשים. רבי חיים ויטאל בשם רבו האר"י אומר שקברו נמצא בטבריה.
השם "המנונא" הוא נוטריקון של הביטוי "נוני ימא", שפירושו בארמית הוא "דגי הים". משמעות הביטוי היא שרב המנונא שט בים של תורת הסוד והיה במדרגה גבוהה מאוד. רב המנונא מכונה במספר מקומות גם "נונא רבא" – דג גדול. על פי המקובלים, מדרגתו הגבוהה נבעה מכך שהוא היה גלגול של משה רבנו.
אם כן מגלה לנו הזוהר דבר שלא נודע ממקור אחר, והוא שרב המנונא סבא כתב ספר. הספר הזה מוזכר פעמים רבות בספר הזוהר, ומשמע שבזמן חז"ל כשהתחבר הזוהר, היה קיים אצלם ספרו של רב המנונא. לצערנו לא זכינו לאורו הגדול של הספר, שאבד במשך הדורות. אם כן, הציטוטים המובאים ממנו בזוהר הם השרידים היחידים מאוצר יקר זה. אולי ראוי לקבץ את כל השרידים הללו ולהוציאם לאור כספר משוחזר.
הזוהר מציין, שאת הסודות הכתובים בספר שמע רב המנונא סבא מאביו, ואביו שמע אותם מרבו, ורבו מרבו, עד אליהו הנביא. עם זאת צריך לדעת שאליהו הנביא היה מתגלה באופן תדיר לרבותינו בעלי הזוהר.
הזוהר מביא בשם הספר סודות תורה עמוקים, וגם דינים ואזהרות. כך למשל מביא הזוהר בשם ספר זה, את הדין המובא גם בספרות ההלכה, שמי שלא עוצם את עיניו בזמן התפילה – מלאך המוות יהרוג אותו, והוא לא יראה את אור השכינה.
בנוסף מביא הזוהר בשם ספרא דרב המנונא את התפיסה שכדור הארץ הוא כדורי. "כל ישובא מתגלגלא בעיגולא דכדור", ובכך הקדים הזוהר את זמנו במאות שנים.
רבי יעקב עמדין בספרו 'מטפחת ספרים' העיר על זה: "כל ענין זה הולך על דרך חכמי מחקר, לא על דרך רז"ל בתלמוד", וצ"ע.
הזוהר אומר גם שיש 'ספרא דחנוך', והתלבטנו כיצד לפרש את הדברים, האם הכוונה לספר חנוך שמוכר לנו כיום כספר חיצוני, וכאן נכנסנו לסוגיה של הפולמוס על כמה טענות המובאות בספר חנוך, על הזיקה של הנצרות לספר זה, ונגענו בדעת רבותינו על הספר.
כמו כן אומר הזוהר שיש "ספרא דרבי כרוספדאי". מיהו רבי כרוספדאי? הרחבנו בכך בשיעור ואמרנו שבגמרא אנו פוגשים אמורא בשם זה, והוא תלמידו של רבי יוחנן. אבל מתוך האזכורים של רבי כרוספדאי בזוהר נראה שמדובר בתנא, שהרי הוא משוחח עם תנאים כמו רבי יוסי בן קסמא. אם כן רבי כרוספדאי שלפנינו אינו נזכר בתלמודים ובמדרשים, ואפשר לומר שהוא לא התעסק כ"כ בענייני הלכה והוראה, אלא בענייני סוד ונסתר, ולכן לא השתמר שמו בדיונים התלמודיים.
בספר הזוהר נזכר רבי כרוספדאי מספר פעמים, ופעם אחת נוסף לשמו התואר "חמיד ליבא" ("חמוד הלב"). מוזכר שהוא עלה לתורה רק בעליה של "שישי" בשבת, שזו עלייתו של הצדיק. אגב, רבי חיים ויטאל בשם רבינו האר"י זיהה את קברו של התנא רבי כרוספדאי, הנזכר בזוהר, בין עין זיתים לצפת.
ממשיך הזוהר ומספר סיפור על התנא רבי כרוספדאי, סיפור שעבר במסורת לתנא או לאמורא שכתב את הזוהר. וזה הסיפור, בתרגום חופשי:
"יום אחד הזדמנו למקום של רבי כרוספדאי, אני והחברים, והכינה לנו אמו של רבי כרוספדאי מנורה עם שבעה נרות, והוציאה את הספר של רבי כרוספדאי. כאשר קראנו בספר הזה, היו יורדים מלאכים ומקיפים אותנו, כבני אדם המתקבצים לחופה במזמוטי חתן וכלה, והקדוש ברוך היה יורד בכל הפמליא שלו, לשמוע דברים מאותו הספר, ואבא של רבי כרוספדאי [שלא היה בין החיים] היה יורד לו הקדוש ברוך הוא איתו, לשמוע את דברי רבי כרוספדאי. והלילה הזה ליל שבועות היה, וכך היה שמח הקב"ה באותם דברים כיום שבו ניתנה התורה בהר סיני".
אגב, כך היא דרכו של תלמידי רשב"י בזוהר בהרבה מאוד מקומות, לפאר ולרומם אותו ואת תורתו, שמימות בריאת עולם או מזמן מתן תורה לא נשמעו חידושים כמותה, אף לא על ידי הצדיקים הגדולים ביותר, והרבה פעמים מעירים השומעים, היושבים במחיצתו, כי אילו לא היו באים לעולם אלא לשמוע את הפירוש הזה של הפסוק, אותו שמעו כעת, דיים.
לילה אחד, ממשיך ומספר המספר, "אזדמן לן למהוי אושפיזין בבית אמיה דרכי כרוספדאי, ותקינת לן פתורא ומנרתא". הזדמן לנו להיות אורחים בבית הנ"ל, ושוב האמא הכינה לנו מנורה, והפעם גם הוסיפה שולחן.
הערנו בשיעור על כך שבלשון ספר הזוהר 'אושפיזא' פירושו אורח, כמו האושפיזין שאנו מזמינים בסוכות (אגב מקור המנהג הוא מדור התגלות הזוהר ומושפע ממנו), ואילו בספרות התלמודית 'אושפיזא' פירושו להפך – לא האורח אלא המארח, או בית המארח (מלון), וכנראה שהיה ניב מיוחד של ארמית שלא השתמר בשני התלמודים ובעשרות המדרשים אלא רק בספר הזוהר.
נמשיך בסיפור – האמא הכינה להם שולחן ומנורה, והיה רבי כרוספדאי נאסף לאותו עולם. אמרה אמו: רבנן, והרי לא הויתון שריין לפתורא דא בלא אורייתא, מאי אשתני זמנא דא משאר זמנין? אמרתי לחברים: נפתח במילי דאורייתא, שלא תבוא תקלה "להאי עניא" (לאותה עניה) על ידינו, "דאם ידעת דברה איהו מת", תבוא תקלה על ידינו ותמות קודם זמנה. אפתח באורייתא.
