הגיבור שניצח דוב אימתני, ונרצח על ידי הערבים
קוים לדמותו של החסיד ברסלב הראשון - ר' שמעון
עוד לפני שהבין העולם את גדלותו הרוחנית של רבי נחמן מברסלב, ולפני שנפתחה חצר רשמית סביבו, כבר היה מי שקלט את הסוד ודבק בו.
זהו שמעון מהעיר קרמנצ'וק שבאוקראינה. סיפור חייו המרתק, מראשיתו ועד סופו הפתאומי, כמעט אינו ידוע כיום.
ביום חתונתו של רבי נחמן, שהתקיימה בעיר מדבדיבקה, נחשף אליו שמעון הצעיר, עמד על סודו הגנוז, ומאותו רגע דבק בו עד סוף חייו.
פעם כה התרגש ר' שמעון מדברי רבי נחמן עד שקרא בקול: "רואה אני שבוודאי עוד תהיה צדיק מפורסם. חפץ אני אפוא להיות השמש שלך!"
ואכן כך היה – הוא זכה להיות השמש של רבי נחמן.
חלפו זמנים, ורבי שמעון הגיע למעלות נשגבות בעבודת ה'. 'מתבודד' עצום היה, ולשם כך קבע את מושבו בקצה העיר, כדי שיקל עליו לצאת ליערות לעתים מזומנות.
הרבה חידש בתורה ואף העלה את חידושיו על הכתב. פעם נסע עמו רבי נתן בדרך, הבחין בכתבים הנמצאים בידיו, עיין בהם והתפעל מאד מתוכנם. "חידושים כאלו", אמר לו רבי נתן, "ראוי להדפיס!"
רבי שמעון שתק ולא הגיב. אך לאחר שהגיעו לפונדק, נטל את תכריך כתביו, ניגש אל האח הבוער והשליכם פנימה…
אהבת האמת הצרופה, בלי שום נטייה של כבוד או פרסום, הייתה כה חקוקה בתוכם!
כידוע, רבי נחמן היה אוהב מושבע של ארץ ישראל, ולעומת רוב האדמו"רים בתקופתו שלא זכו לעלות ארצה (רובם גם לא ניסו) הוא התאמץ מאוד לעלות, התגבר על כל המניעות, וזכה לנשום מאוירה הקדוש ולטייל בה.
מקובל בברסלב מפי רבי נחמן: כל יהודי חייב לעלות לארץ, ואם אין ביכולתו לעלות – חובה עליו לסייע ליהודי אחר העולה לארץ!
ואכן צאצאיו של רבי נחמן (וכן של תלמידו המובהק רבי נתן) עלו ארצה, חיו בה וקבורים בה.
גם תלמידו-מקורבו ומשמשו, רבי שמעון, עלה לארץ הקודש והתיישב בצפת. למה דווקא צפת? כי באותה תקופה לא היו ישובים ומושבות מלבד ארבעת ערי הקודש. בירושלים היה אסור לאשכנזים לגור (עד שישלמו את החובות העצומים שהותירו "אבותיהם" האשכנזים תלמידי ר' יהודה החסיד). הישוב הלך והתפתח בצפת, על ידי תלמידי הגר"א וקבוצות החסידים.
רבי שמעון, כמו יתר העולים שעלו באותה "תקופת הייסורים" לארץ, היה גיבור גדול. הכי קל היה להישאר בקהילות באירופה. כאן בארץ עמדו אתגרים קשים מנשוא בפני המתיישבים: מגפות, רעידת אדמה, פרעות, עוני, בצורת ורעב, ועוד. אך רבי נחמן אמר שרק מי שעולה לארץ ישראל נחשב ל"איש ישראלי", וזה "עיקר המלחמה" בעבודת ה', לעלות לארץ ישראל…. ורבי שמעון מקיים זאת בפשיטות ובתמימות, מתוך אהבה גדולה לארץ ואף לרבו.
כמנהגו מאז, קבע רבי שמעון את מושבו בקצה העיר צפת. הוא לא ידע שום פחד ואימה מן חיות וסכנות, ירא רק מה'.
פעם הלך ר' שמעון לאיטו בהשקט ובשלוה בין עצי היער, שפתיו דבבו תפילה. הוא לא הרגיש בכל הסובב אותו. והנה פתח לרגע עיניו והבחין בדוב גדול העומד לפניו. הדוב היה רעב ולועו היה פעור, מוכן היה להתנפל על האדם שיקרה לפניו ולהשקיט רעבונו בבשרו, אך ר' שמעון לא איבד את קור רוחו ולא נבהל, בישוב הדעת נעצר וחשב כיצד להרחיק ממנו את המזיק.
ר' שמעון נשא את עיניו לשמים ומלמל תפלה: "רבונו של עולם, הצילני מן החיה האורבת לי!", ותיכף ומיד פשט את מעיל הפרווה אשר עליו ועטף בה את ידו למגן, ביד הזו נטל אף סכין שהייתה עמו בכיסו, ובו ברגע שהדוב זינק עליו לטורפו, פשט ר' שמעון את היד "המוגנת" לקראתו, הדוב זינק ומלא פיו בידו של ר' שמעון, היד הלופתת את הסכין, ואכן ירדה הסכין ללועו של הדוב, ור' שמעון החדירה עמוק יותר עד שנחתך גרונו של הדוב. הדוב כרע ונפל מת לרגליו של ר' שמעון, והוא ניצל ממוות…
אך בסופו של דבר מלאך המוות, בדמות בשר ודם, ניצח אותו. באחד מהפוגרומים שחוותה הקהילה הצפתית, פגעו ערבים גם בר' שמעון. מעוצמת הפצעים הוא נפל למשכב, וכעבור זמן לא רב נסתלק לגנזי מרומים. ה' יקום דמו.
רבי שמעון נטמן בסמיכות לציוני האר"י הקדוש ומקובלי צפת, בבית העלמין העתיק.
