"כך נוצרים שקרים": תעלומת המפגש הגנוז בין הרצל לרבי שמואל סלנט
קשר השתיקה סביב פגישותיו החשאיות של חוזה המדינה עם מנהיג הישוב הישן
בשלהי חודש אוקטובר של שנת 1898, נכנס בנימין זאב הרצל, חוזה המדינה העברית ומחולל התנועה הציונית המדינית, בשעריה של ירושלים.
ביקורו ההיסטורי בארץ ישראל, אשר נועד בראש ובראשונה לקידום מהלך דיפלומטי דרמטי – פגישה מדינית עם פטרונה של האימפריה העות'מאנית, קיסר גרמניה וילהלם השני – היה אחד הרגעים המכוננים והטעונים ביותר של התנועה הציונית בראשיתה. העיר ירושלים, על עדותיה, כולליה ושכונותיה החדשות, רחשה וגעשה. ביקורו של המנהיג החילוני, המודרני, האירופאי והכריזמטי, הצית את דמיונם של רבים מיושבי העיר, אך בד בבד עורר חרדות עמוקות בקרב הממסד השמרני של "היישוב הישן".
במרכזה של סערה זו, ניצבה שאלה מתבקשת אחת שעמדה על הפרק: האם ייפגש מחולל המהפכה הציונית עם מנהיגה הרוחני הבלתי מעורער של יהדות ארץ ישראל, הגאון רבי שמואל סלנט?
במשך למעלה ממאה שנים, ההיסטוריוגרפיה הרשמית – זו הציונית וזו החרדית כאחד – קיבעה עובדה מוגמרת ומוצקה באשר לימי שהותו של הרצל בעיר הקודש: המפגש המיוחל בין חוזה המדינה לבין "גדול הדור" מעולם לא התקיים.
על פניו, לא היה בכלל ספק. מבחינה מחקרית, הראיות לאי-קיומו של המפגש נראו תמיד הרמטיות וחד-משמעיות. המקורות האמינים ביותר, אלה ששהו במוקדי קבלת ההחלטות והיו קרובים פיזית ורעיונית לשני האישים, פסקו נחרצות כי פגישה כזו לא באה אל אוויר העולם.
יתרה מכך, כאשר ניגשים ליומניו האישיים של הרצל עצמו – מסמך אגו-דוקומנטרי מפורט להפליא שבו תיעד המנהיג הציוני בדקדקנות אובססיבית כמעט את מסעותיו, את פגישותיו, את תחושותיו ואת אכזבותיו – מגלים שתיקה מוחלטת. אין ביומנים אף לא רמז קל שבקלים, אף לא חצי משפט, העוסק במפגש עם רבה של ירושלים או בניסיון לקיים מפגש כזה. שתיקה ארכיונית זו נתפסה כהוכחה הניצחת ביותר: אם הרצל לא כתב על כך, הדבר לא קרה.
אז מה בכלל יש לדבר? זה ברור שהם לא נפגשו.
ההיסטוריה, כפי שנכתבה על ידי מכחישי-המפגש הותירה את הקורא ואת החוקר בתחושה של החמצה היסטורית צורבת. כמה חבל שמפגש הפסגה הזה מעולם לא אירע. כמה מצער ששני הקווים המקבילים הללו של ההיסטוריה היהודית – מנהיג היישוב הישן, המסורתי והשורשי מזה, אל מול מנהיגה של המהפכה הציונית המודרנית מזה – לא התעקשו, או לא הסכימו, להתוועד יחד ולו לרגע אחד. עדויותיהם של השוללים היו כה מוחלטות, עד כי עצם העלאת האפשרות שהשניים אכן נפגשו נחשבה לאורך השנים לחוסר הבנה היסטורי, ולניסיון נאיבי לייצר רומנטיזציה של העבר.
אולם, כפי שיתברר מניתוח מעמיק, קפדני ובלשי של עדויות נשכחות ומושתקות, ההיסטוריה של ירושלים נוטה להסתיר סודות תחת מעטה של אינטרסים כבדים, פחדים פוליטיים ואילוצים דיפלומטיים. מחקר זה שלפניכם יבקש לקלף את השכבות הללו אחת לאחת, ולחשוף אט אט את אחת התעלומות המרתקות ביותר בתולדות מערכת היחסים שבין הציונות והיישוב הישן.
לרכישת הספר 'לב האומה: הרצל בעיני רבני דורו' לחצו כאן
רבי שמואל סלנט: הסמל המובהק של היישוב הישן
כדי להבין לעומק את גודל הדרמה ההיסטורית, את הסיבות להכחשה, ומעל לכול – את עוצמת ההחמצה – יש לעמוד תחילה על מידותיו ועל מעמדו של רבי שמואל סלנט.
הדיון במפגש האפשרי עמו איננו דיון על פגישה עם "עוד רב" מקומי או מנהיג קהילה זוטר. מדובר בפגישה עם הסמל המיתולוגי ביותר של ירושלים באותה תקופה.
רבי שמואל סלנט (1816–1909) היה, ללא כחל ושרק, גדול הדור של יהדות ארץ ישראל. הוא הגיע לירושלים כאיש צעיר, אך עד מהרה הפך לסמכות הרוחנית וההלכתית המרכזית בה. הוא כיהן כמורה הוראה, כרבה הראשי וכמנהיגה של עדת האשכנזים בירושלים במשך כ-70 שנים רצופות (ויש אומרים: 44 שנה).
השפעתו חרגה הרחק מעבר לחומות העיר העתיקה; בעולם היהודי כולו העריכו אותו עמוקות. הוא נתפס כדמות הדומיננטית, החשובה והסמכותית ביותר שהייתה בארץ ישראל ב-150 השנים האחרונות בעולם הרבני. גם מתנגדיו המעטים – בעיקר מקרב פלגים קנאיים וקיצוניים יותר שלא תמיד ראו בעין יפה את פרגמטיות ההנהגה שלו – הודו בגדלותו התורנית העצומה ונזהרו משנה זהירות שלא לפגוע בכבודו.
חשוב לנפץ את הדימוי הסטריאוטיפי: רבי שמואל סלנט לא היה חרדי קנאי, מסתגר וחשוך. אדרבה, הוא היה דמות מתונה באופן מובהק. הוא נמנה עם "חובבי ציון" במובנה העמוק והשורשי של המילה. הוא היה שותף פעיל ומרכזי בבניית ירושלים שמחוץ לחומה, עודד הקמת שכונות חדשות ותרם להם מכספו, תמך בפיתוח מוסדות בריאות וחינוך, ופעל ללא לאות לביסוס הכלכלה והרווחה של היישוב היהודי תחת השלטון העות'מאני הקשוח. בכך המשיך את הדרך של חותנו רבי יוסף זונדל מסלנט, שאף הוא היה אוהב ציון בכל לבו ונפשו.
עם זאת, ולמרות מתינותו ואהבת הארץ היוקדת שלו, לרבי שמואל סלנט לא הייתה שפה משותפת עם עולם הציונות המדינית והחילונית שייצג הרצל. עולמו המושגי של הרב הישיש היה נטוע עמוק בתיאולוגיה המסורתית של הגאולה, במושגי ה"השתדלות" הזהירה מול הפריץ (במקרה זה, השלטון הטורקי), ובמערכת החברתית של היישוב הישן שנשענה על כספי החלוקה.
הרצל, לעומתו, הגיע עם ז'רגון של דיפלומטיה בינלאומית, ריבונות, צ'רטר לאומי וחילון.
הפער בין שני העולמות הללו, של הרב ושל החוזה, היה תהומי.
בשל מעמדו הרם של הרב, פגישה של הרצל עמו לא הייתה יכולה להיחשב כטקס נימוסין ריק מתוכן. הכרה, ולו שקטה ומרומזת, של סמל היישוב הישן במפעל הציוני המדיני, הייתה עשויה להעניק להרצל את הלגיטימציה הדתית-היסטורית שלה היה זקוק נואשות מול המוני בית ישראל במזרח אירופה.
מנגד, היא הייתה עלולה לגרור את הרב למערבולת פוליטית מול השלטון הטורקי ולמלחמת אחים מול קנאי ירושלים.
חומת ההכחשה
כאמור, נקודת המוצא המחקרית, שהחזיקה מעמד עשרות שנים, נשענה על קיר ברזל של עדויות שוללות מפי האישים המקורבים ביותר לזירה הפוליטית והדתית של ירושלים באותם ימים.
שני אישים מרכזיים נשאו את דגל ההכחשה, ושניהם היו עמודי תווך בחברה הירושלמית, אשר באמינותם קשה להטיל ספק: הרב יחיאל מיכל טוקצינסקי והרב חיים מיכל מיכלין.
הרי"מ טוקצינסקי היה דמות בולטת ביישוב החרדי-המתון בירושלים. תלמיד חכם, עסקן ואיש רוח. הוא היה מקורב מאוד לחצר הרב סלנט, בא-ביתו ואף קרוב משפחתו – היה נשוי לנינתו של הרב סלנט.
הרב טוקצינסקי לא המתין עשרות שנים כדי לפרסם את גרסתו; הוא עשה זאת בזמן אמת, בשנת תרנ"ט (1899), חודשים ספורים לאחר הביקור, מעל דפי עיתון 'הצפירה'. תחת הכותרת "אורחים בירושלים", הוא מתאר בפרוטרוט את האווירה בעיר עם הגעתו של "תיאודור הרצל", וכך הוא כותב:
"האח! השם הזה אשר רבות שמעו על אודותיו ואשר היה כקסם מושך אליו רבבות לבבות".
טוקצינסקי מתאר כיצד המון רב רץ לראות את הרצל כאשר זה הגיע לביקור בבית הכנסת הגדול 'בית יעקב' (החורבה). אולם, כשהוא מגיע לשאלת המפגש עם ההנהגה הרבנית, טוקצינסקי מציב חומת פלדה:
"הוא לא ביקר את רבני העדה ואף לא את מנהליה ואף הם לא בקרו אותו. הרבנים מצאו לנחוץ לעיין, איך לקבל פניו, אם יבוא לבקרם".
כדי לסתום את הגולל על כל ניסיון לטעון אחרת, טוקצינסקי מביא ציטוט ישיר מפי הרב עצמו:
"אנוכי שמעתי מפי הגר"ש סלאנט נ"י לאמור: אם יבוא ד"ר הרצל לבקרני אקבל פניו בכבוד בתור חכם מדיני (פוליטיקאי), אך לא בתור ציוני מדיני".
העובדה שטוקצינסקי פרסם דברים נחרצים אלו בעוד הרב סלנט בחיים, קורא וער לנעשה, ומבלי שהרב מחה על כך או הכחיש זאת, הקנתה לדבריו תוקף של אמת היסטורית צרופה ובלתי מעורערת.
אם המקורב ביותר מצהיר שהמפגש לא היה, מניין תצמח תיאוריית הקונספירציה שכן היה?
אם אפשר היה לפטור את דבריו של הרב טוקצינסקי בטענה שיש לו אינטרס "חרדי" לנתק את גדול הדור מהמנהיג החילוני וכך לשמור על טהרתו ההשקפתית של הרב, הרי שעדותו של הרב חיים מיכל מיכלין הפכה את שלילת המפגש לקונצנזוס חוצה מחנות.
מיכלין לא היה אנטי-ציוני. נהפוך הוא, הוא היה לימים ממייסדי תנועת 'המזרחי' הציונית-דתית בארץ ישראל. הוא היה נאמן ביתו של רבי שמואל סלנט ואיש סודו, ובה בעת העריץ את הרצל ואף בא עמו בחליפת מכתבים.
לפי עדותו של מיכלין, הוא עצמו שימש כאיש הקשר שנועד לרקום את המפגש. הוא מעיד כי פגש את הרצל ב'בית שטרן' בשכונת ממילא, ושוחח עמו במשך חצי שעה בדיוק על סוגיית הביקור אצל רבני העיר.
התיאור של מיכלין מרתק ומלא פרטים שקשה להמציאם. הוא מעיד כי הרב סלנט אכן רצה לפגוש את הרצל.
"הגאון ר"ש סלנט, הרב הראשי של עדת האשכנזים, בקש ממני לסבב את הדבר שהרצל יעלה מביה"כ לבקרהו במעונו… אבל לא בתור מוזמן, כי אם באקראי, דרך-אגב. מי שהכיר את הגרש"ס ז"ל ואת טיבו, יבין כי לא מפני נטיתו להתנועה הציונית חשקה נפשו לראות את מחוללה. היה בזה רק הרצון להכיר את האיש שרבות ספרו עליו בפניו".
כלומר, הרב התנה את המפגש בחשאיות ובחזות מקרית, מתוך סקרנות אינטלקטואלית וללא כוונה להעניק תמיכה פוליטית.
אך מי מנע את המפגש, לפי מיכלין? הרצל עצמו. הנה דבריו הפסקניים של מיכלין:
"הצעתי לפני הרצל שיעלה לבקר את הגאון הישיש, אבל הוא ויתר על זה באמרו, כי אינו חושב, כי בקורו יגרום הנאה למבוקר, אדרבה ודאי יגרום לישיש צער ואולי גם נזק. ולמה לו זה? למי תצמח תועלת מבקור זה?".
מיכלין מוסיף נימוק דיפלומטי כבד משקל: הרצל חשש כי פגישה בין החכם באשי הרשמי מטעם הממשלה התורכית לבין מחולל הציונות, בעת שהייתו של הקיסר הגרמני, תסכן את מעמדו של הרב בעיני הטורקים.
גרסה מעט שונה, ומעניינת לא פחות, הובאה מפיו של מיכלין בכתבה של נחום מליץ־מלצן בעיתון 'דבר' (8 במרץ 1937):
בעת ביקורו בשנת 1898 בירושלים נפגש אתו ח"מ מיכלין ושוחח אתו במשך חצי שעה על דבר ביקור אצל הרבנים. הרצל רצה לבקר את ר' שמואל סלנט. הרב הסכים לכך, אבל בתנאי כי הביקור יהיה בסתר. הרצל ויתר על הביקור "כדי לא לצער את הרב"..
אל מול העדויות הללו, שגובו לימים גם על ידי סופרים והיסטוריונים ציוניים כאהרן חרמוני ואהרן ורדי, אשר טענו כי הרצל סלד מלכתחילה מ"רבני מחאה" ולכן נמנע מלהתקרב לרבנות הממוסדת בירושלים, נראה היה שהתיק סגור. זה ברור שהרצל לא נפגש עם הרב סלנט.
"הגאון ר' שמואל סלנט. חפץ היה לראותו, לקבלו בביתו, אבל לא קרב זה אל זה. קיר ברזל הפסיק ביניהם, "קיר חמידי", חתתו של עבדול חמיד ובולשתו הטורקית שנמצאה גם שם" (כתב העת 'היהודי' 1935).
"כך נוצרים שקרים": סדקים ראשונים בחומת ההיסטוריוגרפיה
כיצד, אם כן, ניתן בכלל לפקפק בקונצנזוס כה מבוסס? התשובה טמונה בהבנת האקלים הפוליטי והמתודולוגיה ההיסטורית של אותם ימים, ובעיקר – בשימוש במילותיו של הרצל עצמו כמפתח לפענוח התעלומה.
במהלך שהותו בירושלים, ערך הרצל סדרת ביקורים במוסדות העיר. אחד מהם היה בבית החולים 'ביקור חולים', שם התקבל על ידי המנהל, ר' פנחס בן צבי גרייבסקי, שידוע כיום בעיקר בזכות ספריו הרבים על תולדות הישוב היהודי בארץ ישראל בדורות האחרונים.
גרייבסקי, שהיה מעריץ נלהב של הרצל, הציג בפניו את בית החולים בגאווה. בסיום הסיור, רשם הרצל בספר המבקרים הרשמי ברכה חמה ומרשימה (בתרגום לעברית):
"מי יתן והנקיון השורר בבית-חולים זה יתפשט במהרה גם על בתי הבריאים בארץ זו, היקרה כל-כך לכולנו".
כאשר היסטוריונים קוראים את ספר המבקרים, הם למדים על ביקור מוצלח ועל התרשמותו החיובית של המנהיג מההיגיינה של המוסד. אולם, כאשר פותחים את יומנו האישי והסודי של הרצל מאותו יום ממש, מתגלה האמת המרה מאחורי החיוכים הרשמיים. הרצל מתעד ביומנו:
“היום היינו בבית־חולים יהודי. דלות וחוסר נקיון. בספר־הזכרונות אנוס הייתי בכל זאת, מפני הכבוד, להעיד על הנקיון. כך נוצָרים שקרים”.
משפט כן ונוקב זה – "כך נוצרים שקרים" – מהווה עקרון יסוד להבנת ביקורו של הרצל. אם הרצל היה מוכן להעלים את האמת ולייצר מצג שווא כוזב "מפני הכבוד" סביב עניין טריוויאלי כביקור בבית חולים, כיצד היה נוהג במפגש טעון, סודי ונפיץ פוליטית עם מנהיג הישוב הישן? האם לא סביר להניח שהצנזורה העצמית וההסתרה יהיו חזקות שבעתיים?
ואכן, כשמעיינים בדייקנות בעדויות הרשמיות על ביקור הרצל בעיר העתיקה, מגלים שהן מלאות ב"חורים" ובהשמטות מכוונות.
ניקח לדוגמה את ביקורו של הרצל בבית הכנסת 'החורבה'. התיאור הרשמי, שמופיע אצל אהרן ורדי ור' פנחס גרייבסקי הוא יבש וטכני: הרצל נכנס לבית הכנסת, הציץ אנה ואנה, הצטלם על הבימה עם ידיים שלובות, והלך. אין זכר לאירוע יוצא דופן.
אולם, מסמך נדיר שנחשף מאוחר יותר, פרי עטו של ר' דוד אפשטיין (המכונה "איוב השני"), חושף דרמה שצונזרה: מיד כשהרצל נכנס, התקבצו סביבו עשרות מתפללים שנשארו לאחר תפילת שחרית, והרצל לא רק שהצטלם, אלא עלה על הבימה באמצע בית הכנסת ונשא נאום קצר. לאחר מכן החליף מילים עם הקהל.
אביא כאן קטע מתוך התיאור של אפשטיין:
"השמועה על אודות ד"ר הרצל התפשטה במהירות רבה, וכל אחד מיהודי ירושלים חפץ לראות בעיניו את היהודי שזכה לדבר עם הקיסר. אך לא כולם זכו לזה, יען ד"ר הרצל לא רצה בשום ראיונות ובכלל לא רצה כמעט לדבר עם שום איש בירושלים.
ביום הרביעי אחרי ביאת הקיסר לירושלים עברתי לתומי בשוק היהודים לעבר בתי מחסה. והנה לפני שער בית הכנסת ר' יהודה החסיד, הנקראת 'החורבה', עומד ידידי ר' יעקב, אחד מבעלי הבתים של מאה שערים, שמש ראשי של ועד הכללי. הוא ראה אותי ואמר לי: שמע, אם חפצת לראות בעיניך 'מגיד' [= דרשן] גרמני עומד ודורש, היכנס לבית הכנסת פנימה, ותראה איך מגיד גרמני דורש.נכנסתי פנימה אל החורבה, ועליתי אל תוך בית הכנסת הגדול. נמצאו בערך ארבעים יהודים עומדים ושומעים מפי איש כבן שלושים ושמונה בערך, דורש מעל הבימה באמצע בית הכנסת. אני עמדתי מול פניו. לפני שהספקתי להבין את דבריו, הבטתי בהתפעלות על הפנים היפות האלו, שנדמו לי כפני מלך. מלבד שהוא היה איש יפה תואר להפליא, זקנו השחור נתן לו חן פטריארכלי, עיניו הבהיקו כספירים שחורים… כמה רגעים עמדתי מתבונן על התמונה הנהדרת הזאת, שהיה שפוך עליה קסם הוד.הוא הרים כל רגע את ידיו, ודיבוריו יצאו מפיו לאט. כאשר נתתי דעתי לדבריו, שדיבר בגרמנית, שמעתי איך הוא אומר בדבריו את הדברים הבאים:"תחיית עמנו היהודי היא דבר הכרחי, ועכשיו מתחיל זמנה. ואם אני לא אחיה עוד כאשר דבר זה יצא אל הפועל, אבל עליכם לדעת כי העם היהודי יגאל בטח בזמן הכי קרוב, אם רק תרצו להיגאל". "דבר זה מוכרח להיות, ועוד הפעם אני מכריז אשר בטח הגאולה מתחילה מעכשיו, בלי ספק".זה היה סיום דבריו, ובזה גמר. הוא לא אמר 'קדיש' כמנהג המגידים.ד"ר הרצל רצה ללכת תיכף, אך אחדים מהקהל התחילו לתחוב לו 'שלום עליכם', ולשאול אותו מי הוא ומה מעשיו. הוא לא רצה כלל לענות. הוא חזר לתוך בית הכנסת פנימה, וישב לו לנוח בקיר המזרחי מצד שמאל, מול המנורה, ושתק. הוא רצה לחכות עד שהקהל ילך, בכדי שהוא לבדו יוכל לעזוב את בית הכנסת.אנוכי עמדתי מהצד והבטתי עליו כל הזמן. ראיתי שפניו זועפים מאוד. אבל הוא ישב במקומו והביט אל קירות בית הכנסת. ראיתי שהרבה מהקהל כבר הלכו, ולא הבנתי למה הוא נשאר לבדו. אימצתי את לבבי וניגשתי אליו.
אמרתי לו בגרמנית צחה: יסלח לי אדוני על שהעזתי להפריע אותך. אני רוצה לשאול את כבודו דבר נחוץ, ואבקש מכבודו שיעשה הטובה וישיב לי.הוא הביט עליי בעיניים חודרות, ויענה לי (בגרמנית): "אתה יודע מי אני?""לא, אדוני הנכבד", עניתי. כי באמת לא ידעתי מי הוא האדון הזה. לא עלה על דעתי אשר האדון הזה הוא ד"ר הרצל. חשבתי שזהו איזה רב גרמני.
הוא הביט עליי בעיניו, וכנראה הבין מדבריי שרק את האמת אמרתי לו. ופתאום נעשו פניו בהירים ובפנים צוחקות אמר: איש צעיר במה אוכל לשרתך?אמרתי: "ישמע לי אדוני, יהי הוא מי שיהיה, כי הקסים אותי מאוד. כבודו הוא האיש הראשון ששמעתי בחיי שמדבר בביטחון גמור אשר בקרוב מאוד יגאֵל ישראל, ואם נרצה לא תהיה זו אגדה. דברי כבודו נכנסו בלבבי כמו מסמרים בלוח עץ, חזק מאוד, ובעבור זה אני מרשה לי לשאול את כבודו שאלה: איך יתכן אצלנו קיבוץ גלויות בזמן הזה? הרי אנחנו בטבענו יש לנו שנאת חינם איש לרעהו, שנאה כזו שאני חושב שאין לשום אומה ולשון בעולם!"ד"ר הרצל עמד פתאום ממקומו, תחב ידיו לכיסי מכנסיו, ואמר: "אני רואה אשר אתה איש צעיר הנך מבין את שבר עמנו בדיוק, והנני מתפלא מאוד למצוא צעיר ירושלמי מדבר גרמנית צחה כמוך, ידידי". "שאלתך היא נכונה ובמקומה, ואני אשיבך".
על העובדה שקהל רב נאסף לראות את הרצל ב'חורבה' העיד גם הסופר מאיר טובנהויז ('הד המזרח', 30 יוני 1950):
וגם הרב טוקצינסקי סיפר על כך:
ויהי אך נשמע הקול, כי ד"ר הרצל בביהכ"נ, התקבצו תיכף שרידי המנינים (כי היֹה היה אז אחרי כלות תפלת שחרית) לראותו, אך ד"ר הרצל הבין, כי המין הזה מביט עליו רק כעל איש מופלא ולא לקח המין הזה את לבב הד"ר כלל".
עצם ביקורו של הרצל ב'חורבה' פורסם באותם ימים בעיתונות:
ובכן, אם ההיסטוריוגרפיה הציונית "שכחה" במכוון או השמיטה את נאומו הפומבי של הרצל בהיכל בית הכנסת המרכזי של ירושלים – שנודע לנו רק מתוך מאמר בכתב ידו של אפשטיין – הרי שהדבר מצביע על מגמה. אם חמש דקות (לפחות) של נאום פומבי פוספסו או הועלמו מהנרטיב, קל וחומר שפגישה חשאית מאחורי דלתיים סגורות – שארכה כחצי דקה – יכלה להיעלם מדפי ההיסטוריה.
צריך להבין את האווירה המתוחה שהייתה אז בירושלים בזמן ביקורו של הרצל, ואת אימת הבולשת הטורקית. ירושלים של 1898 הייתה עיר רדופת סוכנים ומרגלים לקראת ביקור הקיסר. אהרן ורדי חושף כי העסקן והעיתונאי מנדל קרמר, איש הבולשת מטעם השלטון העות'מאני, עקב אחרי הרצל כצל מאז שירד מספינתו בנמל יפו. קרמר נשא בכיסו פקודת מאסר פתוחה נגד הרצל, וקיבל הוראה מפורשת מהשלטון המרכזי בקושטא לאסור אותו אם יעשה משהו נגד האינטרס הטורקי. בסביבה כזו, הרצל נאלץ לשנות את תוכניותיו, לקיים סודיות חמורה, ולהימנע מכל מראית עין של חתרנות. פגישה גלויה עם הרב הראשי ר' שמואל סלנט הייתה בגדר סכנה ברורה ומיידית לשני הצדדים.
העדויות המפתיעות
מתוך אקלים דחוס זה של פחד, חשאיות והכרח לייצר "שקרים מפני הכבוד", צצים לפתע קולות אחרים המבקשים לספר את האמת שהושתקה.
התמונה מתחילה להתבהר אט אט, מתוך עדויות אקראיות לכאורה של אנשים שונים, שחיו בתקופות שונות, ושאין ביניהם כל תיאום מוקדם. הראיות מצטברות עד שהן יוצרות מסה קריטית שאינה מאפשרת עוד להתעלם מההבנה שהמפגש הדרמטי בין מנהיג הציונות לבין הרב הישיש – אכן התקיים.
1. זכרונותיו של ר' אהרן חיות
הסדק הראשון והמשמעותי בחומת ההכחשה נבקע דרך עדות נדירה שסיפק העסקן הציוני ר' אהרן חיות. את העדות זו פרסמתי לראשונה בספרי 'לב האומה', ספר העוסק ביחסם המורכב של רבני הדור להרצל, וחושף מסמכים עלומים מאותה תקופה.
חיות היה באותם ימים איש צעיר ונמרץ, שפעל במעגלו הקרוב של הרצל בירושלים. על פי עדותו, הוא דאג למצוא להרצל אכסניה, היה מעורב בסילוק העגלות מתחנת הרכבת בערב שבת כדי שהרצל ופמלייתו לא יחללו שבת, ואף הביא לו תרופה כאשר המנהיג חש ברע.
בראיון שנעשה עמו נשאל אדון חיות האם הרצל הלך לביתו של שמואל סלנט.
תשובתו של חיות הייתה מהממת בפשטותה:
"כן. ב'החורבה' זה היה. הוא הלך ורבי שמואל ברך אותנו. אני שמעתי איך הוא אמר, הוא דיבר איתו יידיש, אבל אפרים כהן תירגם… (בתרגום לעברית: "שתחיה שנים ארוכות. שתצליח ותהיה בר מזל, מפני שהעם היהודי צמוד לחיים שלך"). ככה ברך אותו רבי שמואל סלנט".
על פניו, מדובר בעדות פנומנלית. הרצל פוגש את גדול הדור, והרב מעניק לו ברכה מרגשת, הקושרת את גורל האומה בחייו של המנהיג.
אלא שמיד קמו החוקרים והמבקרים לפסול את העדות. הטיעון נגדו היה ברור: חיות היה אדם קשיש בעת מתן הראיון, וזכרונו החל לבגוד בו.
מבקריו הראו כי הוא סתר את עצמו בראיונות שונים בעיתונות – פעם טען שהעלים את העגלות, ופעם טען שרק חיפש עגלה ולא מצא. הוצגו גם סתירות בין זכרונותיו לבין דברים שכתב הרצל ביומנו (באופן אישי איני רוצה להכריע כאן מה האמת בסתירות אלו).
יש לנו, אפוא, מספר קשיים המעכבים אותנו מלקבל את גרסתו של אהרן חיות לסיפור.
לו הייתה לנו רק את עדותו של אהרן חיות אל מול עדויותיהם הנחרצות של טוקצינסקי ומיכלין, סביר להניח שהמחקר היה דוחה אותה כהזיה של אדם קשיש שביקש, בערוב ימיו, לשתול את עצמו במוקד הדרמה הלאומית.
2. משפט אחד לתומו: עדותו האגבית של שמואל ברוזה
אבל אז מגיעה עדות נוספת, שקטה, אגבית וכמעט בלתי מורגשת, של "האיכר הראשון ביהודה", שמואל ברוזה.
ברוזה, היה בקשר מכתבים עם הרצל, ואף אירח אותו בביתו במוצא, שם כיבד אותו לשתול שתיל של ברוש (המפורסם כ"ארז הרצל") בחצר הבית.
בקיץ 1931 פורסם מאמר בעיתון 'דואר היום' ובו הובאו זכרונותיו של ברוזה מהגעת הרצל לעיר.
כבדרך אגב, מבלי לנסות לייצר כותרת או לתקוף את ההיסטוריוגרפיה הרשמית, נכתב במאמר המשפט הבא:
"מר שמואל ברוזה סיפר שביום ראשון בא לירושלים והלך עם הד"ר הרצל ובני לוויתו תחילה לבית הכנסת חורבת רבי יהודה החסיד, וליווהו לבית הרב הראשי הרב שמואל סלנט המנוח…".
ברוזה לא פרט מה נאמר שם, אינו מתאר דרמה ולא מתעכב על המשמעות הפוליטית. הוא פשוט שרטט מסלול הליכה ברור שהגיע לתוך ביתו של הרב סלנט.
דווקא חוסר היומרה שבעדותו מקשה מאוד לטעון כי הוא בדה את הדברים מתוך אינטרס. הוא פשוט ליווה את הרצל לבית הרב, ולא ידע שאסור לספר על כך.
3. החיזוק המשלים: ר' אלכסנדר לוינזון
העדות השלישית כבר הופכת את התמונה למובהקת.
הרב אלכסנדר לוינזון, ידידו הקרוב של הרצל, בזכרונותיו שנדפסו וצוטטו אף הם בספרי 'לב האומה', שופך אור בהיר ומרחיב על האירוע.
לוינזון העיד (בראיון משנת תש"ד): "ביקורי הרצל בירושלים נתקיימו לפי הסדר הזה: בראש ובראשונה הלך המנהיג לבית הכנסת 'החורבה', בה שהה שעה קלה. דום עמדו כולם וחרדת קודש היתה נסוכה בכל הבית. משם הלך לחלוק כבוד לרב שמואל סלנט. הפגישה בין המנהיג המדיני והרוחני ארכה רק רגעים אחדים. הרב ברך את הרצל בלשון רגישה וביקש מאת האלוקים כי יצליח דרכו".
לפתע פתאום, עדותו הפרומה של אהרן חיות מקבלת משנה תוקף ונראית ממש דומה, אמינה ומדויקת להפליא. גם חיות וגם לוינזון מתארים את אותו תרחיש בדיוק: מיד לאחר הביקור בבית הכנסת 'החורבה' מתקיימת פגישה קצרה וחטופה ("רגעים אחדים"), שמהותה אחת – ברכה של הרב למנהיג. הדמיון בין העדויות חשוד כמעט, אלא אם מניחים שאכן צפו באותה מציאות היסטורית (או שאחד למד מהשני). כאשר מצליבים את שלוש העדויות הללו (חיות, ברוזה ולוינזון), אי אפשר עוד לומר ששלושתם טועים, מדמיינים או בודים בזדון. המסקנה ההכרחית היא שאכן התקיים מפגש בין הרב להרצל סמוך לבית הכנסת.
4. עדות ירחמיאל אמדורסקי וסוד המפגש הכפול
אלא שתיאור המפגש הקצרצר מותיר אותנו עם תחושת חוסר נוחות. פגישה של "רגעים אחדים" בחצר בית הכנסת, שבמקרה שוכן בה ביתו של הרב הישיש; פגישה חטופה שבמהלכה נאמרת ברכה קצרה ביידיש, איננה מהווה את פגישת העבודה והדיאלוג ההיסטורי שציפו לו.
הדרמה נחשפת במלואה בעדותו של ירחמיאל אמדורסקי, הבעלים של בית המלון הירושלמי המפורסם, אשר תועדה ופורסמה על ידי העיתונאי גרשון סוויט בעיתון 'הארץ' בשנת 1943.
לפי עדותו של אמדורסקי, המפגש הראשון ב'חורבה' אכן התקיים בנוכחות כמה אנשים, כפי שתיארו לוינזון וחיות. אולם, תחת רושם הביקור הזה, הביע הרצל רצון לשוחח עם הרב באריכות, "פנים אל פנים".
הרב סלנט הביע את הסכמתו המיידית, אך התנה זאת בתנאי קריטי הוא "ביקש שהביקור יתקיים בערב עם שקיעת החמה". כלומר, בסתר מוחלט, בשעות שבהן נקל להסתתר מעיני הציבור והבולשת.
אמדורסקי מתאר בפרוטרוט את השתלשלות הפגישה הלילית, שכן הוא היה איש הסוד שתיווך אותה בפועל. הרצל התאכסן באותם ימים בביתו של שטרן ברחוב ממילא. אמדורסקי קבע את מועד המפגש מול דוד וולפסון (מקורבו ולימים יורשו של הרצל), והם סיכמו שנקודת המפגש היעודה תהיה דווקא ב"רובע הארמני" – מיקום שנבחר בעליל כדי להתחמק ממעקב הטורקים ומעיניהם הבולשות של קנאי העיר העתיקה.
משם, תחת מעטה החשיכה, הוביל אמדורסקי את הרצל בסמטאות אל ביתו של רבי שמואל סלנט.
רבי שמואל, שהיה באותה עת ישיש מופלג (בן למעלה מ-80), נהג לפרוש לשנתו בשעת ערב מוקדמת מאוד, ולכן הבית היה ריק לחלוטין. רק אישה אחת המתינה להם ערה: הרבנית. היא "ידעה ש'מישהו' צריך עוד לבוא לרב וחכתה לו". הד"ר הרצל נכנס לחדרו של הרב הישיש. אמדורסקי, איש הסוד, נותר להמתין בחוץ.
במשך כשלושה רבעי שעה (45 דקות) שהו שני המנהיגים הללו, נציגי שני הקצוות של ההיסטוריה היהודית, לבדם בחדר.
"השיחה התנהלה ביניהם פנים אל פנים ללא כל עד", מעיד אמדורסקי. מה נאמר שם? כיצד תקשרו? האם הרצל השתמש בגרמנית מעורבת ביידיש שבורה מבית סבו? האם הרב סלנט ניסה להסביר לו את משמעות ההמתנה המשיחית לעומת הדחיפות המדינית? ואולי כן עמד שם מתורגמן? על שאלות אלו ההיסטוריה שותקת. אולם, העדות על תגובתו של הרצל בצאתו מהחדר זועקת יותר מכל תוכן שיכלו להחליף ביניהם.
"בצאת הד"ר הרצל מעל פניו אפשר היה להבחין בו התרגשות רבה", שחזר אמדורסקי 45 שנים מאוחר יותר. "בדרך לאכסניה שלו, בבית שטרן שבממילא, כמעט שלא דיבר אליי. היה שקוע במחשבות וכמה פעמים רק חזר על אותו המשפט: חבל – חבל! חבל מאוד! אין מה לעשות. האיש זקן יותר מדי. חבל!"
"עברו מאז 45 שנה אבל המשפט הזה ששמעתי פעמים אחדות באותו ערב, בהיותי עוד צעיר לימים, מפיו של הד"ר הרצל, עדיין מצלצל באוזניי" – סיים מר אמדורסקי את סיפורו.
הפספוס הכפול
מילותיו של הרצל, המהדהדות בסמטאות ממילא בלילה הירושלמי הקר, טומנות בחובן את הטרגדיה המלאה של הפספוס, ואת האכזבה העמוקה של הרצל.
מצדו של הרצל, הוא זיהה ברבי שמואל איש קדוש, מרשים וסמכותי, אך אדם שחשיבותו ויכולתו המעשית לקדם את המפעל הציוני שאפו לאפס. הוא היה "זקן יותר מדי" – לא רק בגילו הביולוגי, אלא בתפיסת עולמו הגיאופוליטית. הרב לא הבין את שפתו של הרצל ולא היה מסוגל לגייס את היהדות החרדית למען ה"צ'רטר" והגאולה המדינית.
מצדו של ר' שמואל, הפספוס היה עמוק לא פחות. על אף היותו חובב ציון ובונה ירושלים, הוא לא ניצל את גודל הרגע. הוא לא הכיר את הבשורה המהפכנית שהאיש הצעיר והמהודר שניצב מולו הולך לחולל בעולם. הוא לא ראה את ההצלחה של המפעל הציוני שהיה אז ממש בחיתוליו.
שני המנהיגים ישבו באותו חדר במשך 45 דקות, רצו בכל מאודם בהצלת ישראל, אך דיברו בשפות זרות זו לזו.
אנטומיה של צנזורה: מדוע הושתק המפגש?
מתברר אפוא שככל הנראה התרחש מפגש בין הרב סלנט להרצל, ואולי אף היו שני מפגשים. למפרע מוזר עד מאוד למה השתיקו את זה והעלימו את זה? מדוע טוקצינסקי ומיכלין הכחישו בלהט כזה? מדוע הרצל לא הקדיש למפגש(ים) אפילו מילה אחת ביומנו?
התשובה טמונה בהבנת הדרמה של המפגש. בשל הדרמה והמתח העצום שריחף באוויר, היו כאלה ש'שכחו' אותו, או שמלכתחילה לא ידעו עליו בשל המידור הגבוה, לעומת אחרים (כאמדורסקי וחיות, שלא נשאו באחריות הממסדית) שהיה חשוב להם לספר עליה.
מצדו של הממסד הציוני והרצל בעצמו, הרי שההשתקה הייתה מהלך טבעי של יחסי ציבור דיפלומטיים. הפגישה הייתה כישלון קולוסאלי. ה"חבל חבל" של הרצל סיכם פגישה שלא הניבה שום הישג פוליטי, שום הצהרת תמיכה, ושום פריצת דרך מול היישוב הישן. יתר על כן, יומנו של הרצל נכתב בידיעה שהוא עשוי להתפרסם ביום מן הימים (או חלילה ליפול לידי הבולשת הטורקית). תיעוד של פגישה חשאית עם החכם באשי הרשמי הייתה עלולה לסבך את הטורקים, את הרצל ואת הרב כאחד. "למי תצמח תועלת מביקור זה?" כפי שציטט מיכלין את הרצל. מכאן, שההשמטה מהיומן מובנת לחלוטין.
אולם, הדרמה האמיתית והאפלה יותר, זו שמסבירה את ההכחשה הנחרצת של הממסד החרדי ושל הרבנים מיכלין וטוקצינסקי, נובעת מסיבה אחת שרחפה כעננה שחורה מעל ירושלים: אימת הקנאים.
כדי להבין את פשר ההכחשה הקיצונית של אנשים הקרובים ביותר לרב סלנט – ובמיוחד מיכלין הציוני – עלינו להישיר מבט אל האירועים האלימים שהתרחשו בירושלים שש שנים מאוחר יותר, בשנת תרס"ד (1904). אירועים אלו מספקים את ה"אקדח המעשן" שמסביר את השתקת המפגש של 1898.
לרכישת הספר 'לב האומה: הרצל בעיני רבני דורו' לחצו כאן
הוכחת האימה: פרעות ההספד בשנת 1904
כאשר הגיעה לירושלים בקיץ 1904 השמועה הקשה על פטירתו הפתאומית של הרצל בגיל 44, ההלם ביישוב היה עצום. "כרעם כלי תותח הרעישה השמועה… המספד גדול בחוצות ירושלים", תיארה העיתונות. תגובתו של רבי שמואל סלנט, אותו רב שכביכול בחר שלא לפגוש את הרצל, הייתה ספונטנית וקורעת לב: הוא בכה בכי רב.
מיד עם היוודע האסון, יזם הרב סלנט שני צעדים שהוסתרו תחת מעטה כבד של סודיות מחשש הקנאים. ראשית, הוא החליט לשלוח טלגרמה (מברק) של תנחומים לוועד הפועל הציוני בווינה ולמשפחת הרצל. ר' הלל ריבלין (בנו של ר' יושעה ריבלין בונה ירושלים החדשה) שהיה אז אברך צעיר, וחשוב לציין: ציוני נלהב, קיבל מהרב סלנט "שליחות סודית (מתוך הדגשה לשמור על הסוד, לבל ייוודע הדבר לקנאי ירושלים): לרדת למשרד הדואר ולשלוח בשמו טלגרמה של תנחומים…".
על המברק, בנוסח "ה' ינחמכם בתוך שאר אבלי ציון וירושלים", התנוססה חתימתו של הרב סלנט לבדו, שכן הרב אדר"ת (חותנו של הראי"ה קוק), שישב לצידו בהנהגת העדה, סירב לחתום.
אך זה לא היה סוף פסוק. הרב סלנט הוציא פקודה דרמטית לערוך הספד מרכזי, הזכרת נשמות ותפילת 'אל מלא רחמים' להרצל בבית הכנסת הגדול ביותר בעיר, ה'חורבה'. הדיווחים הגיעו לעיתונו של אליעזר בן יהודה, 'השקפה', שפרסם זאת בשמחה. ברגע שהדבר נודע, התפרצה אלימות קנאית אכזרית. קנאים קיצוניים – עיתון 'השקפה' העריך את מספרם בכמאתיים איש – התאגדו, נקהלו על הרב הישיש, איימו עליו, ותפסו בכוח הזרוע את מבנה בית הכנסת לאורך השבת ויום ראשון "ויעמדו הכן למלחמה למנוע בחזקת היד עריכת ההספד".
התיאור המחריד ביותר לאירוע זה מופיע ביומניו של הרב יצחק ניסנבוים: "כאשר סידרו הציונים בבית הכנסת אשר ב'חורבה' מספד על הרצל, נדחקו הקנאים בתוך ההמון כדי להפריע את הנואמים, ודקרו במחטים אשר בידיהם בבשר השומעים, והשומעים צעקו ממכאוביהם וקמה בבית הכנסת מהומה גדולה, והמספד נפסק באמצע. מפי הרב הישיש התמלטו אז דברים מרים נגד הקנאים… אך הרב ענה בעצב: 'דל כוחי לעמוד נגדם, הם אינם נכנעים לפניי…'".
אירועי 1904 המטלטלים – טרור המחטים והשתלטות הקנאים על בית הכנסת – משמשים כמפתח מפענח לתעלומת שנת 1898, מדוע המפגש בין הרצל לרב, אם אכן ארע, התקיים בחשאיות מוחלטת. היה שם מניע ברור של הגנה על חייו, על שמו הטוב ועל שלומו הפיזי והנפשי של רבי שמואל סלנט.
אם קנאי ירושלים היו מסוגלים להחדיר מחטים לבשרם של יהודים רק בגלל עריכת הספד למנהיג שמת, מה היו מעוללים אילו היו מגלים שרבה של העיר ניהל פגישת עבודה חשאית, באישון לילה, עם ה"כופר" שכביכול מבקש לעקור את הדת באמצעות הציונות המדינית?
החוויה המתקנת: הדמעות בוילנה אל מול הצער בירושלים
כדי להבין עד כמה גדולה הייתה ההחמצה במפגש הלילי העקר עם רבי שמואל סלנט, יש לבחון אותה מול אקורד הסיום הדרמטי של יחסי הרצל והרבנות. החוויה המתקנת של אירועי ירושלים התרחשה חמש שנים מאוחר יותר, בשנת 1903 (תרס"ג), כאשר נסע הרצל לביקור בעיר וילנה, "ירושלים דליטא".
שנת 1903 הייתה שנת משבר עמוק בתנועה הציונית (פרשת אוגנדה), והרצל הגיע לרוסיה כשהוא עמוס לעייפה באחריות ומועקה. בווילנה חיכתה לו הפתעה : מפגש עם זקן רבני העיר, הגאון רבי שלמה הכהן, הידוע בכינויו ה'חשק שלמה'. ה'חשק שלמה', ממש כמו רבי שמואל סלנט, היה אוטוריטה רבנית עליונה, אך בניגוד לעמיתו הירושלמי – הוא היה שותף מלא לרוח "חובבי ציון" ובעל הבנה פוליטית עמוקה של דחיפות הגאולה. הוא השתתף בועידות הראשונות של המזרחי, וחתניו היו ממייסדי התנועה.
המפגש בווילנה היה רגע של אקסטזה יהודית רוחנית. ה'חשק שלמה' העניק להרצל שי בעל משמעות סימבולית אדירה: ספר תורה קטן, והרבנים נשאו דברי ברכה חמים שהעניקו גיבוי מוחלט למנהיגות של הרצל. תגובתו של הרצל – איש המערב, העיתונאי מווינה, הג'נטלמן המאופק – הייתה חסרת תקדים: הוא פרץ בבכי תמרורים, דמעות של התרגשות הציפו את עיניו.
ספר התורה הקטן הזה, השמור עד היום בתצוגה במוזיאון הר הרצל בירושלים, הוא העדות החיה למה שיכול היה להיות ב-1898. המפגש רווי הרגש עם ה'חשק שלמה' בווילנה מדגיש באור ניגודי חריף את ההחמצה הגדולה של המפגש המאכזב עם רבי שמואל סלנט בירושלים. הרצל חיפש נואשות את הלגיטימציה של התורה, את חיבוקו של זקן הדור. בוילנה הוא קיבל זאת; בירושלים הוא סורב.
ספקות בצל הוודאות
המסע הבלשי שפרשנו במאמר זה מעיד כי המפגש – או ליתר דיוק, שני המפגשים – בין תיאודור הרצל לרבי שמואל סלנט אכן התקיימו. למרות זאת חובה עלינו, כחוקרים המכבדים את טבעה החמקמק של ההיסטוריה, להציע את האפשרות הספקנית: אולי, בסופו של דבר, באמת לא היה מפגש? האם ייתכן כי כמה אנשים בערוב ימיהם, מתוך כמיהה פסיכולוגית לאחד את הניגודים של החברה הירושלמית, בדו את המפגש הזה מלבם? הרי טוקצינסקי ומיכלין, שני אישים גדולי רוח, טענו בלהט, פנים אל פנים מול בני דורם, כי פגישה כזו לא התרחשה מעולם. האם ייתכן שאמדורסקי הגזים, וברוזה התבלבל בתאריכים, וחיות ערבב מציאות ודמיון? התעלומה, בעומקה, תישאר תמיד פתוחה לספקות של אלו המחפשים את התיעוד הכתוב המושלם.
עם זאת, בין אם נקבל את העדויות המובילות לקיום המפגשים ובין אם נדבק בהכחשתם, הדרמה ההיסטורית נותרת בעינה. עצם הוויכוח, ההסתרה, השכחה המכוונת והרצון לספר – כולם מעידים על עומק הפצע שניבע בין היישוב הישן לבין התנועה הציונית. הטרגדיה האמיתית טמונה בפספוס הרוחני: שני אוהבי ציון מובהקים, שני מנהיגים שביקשו את גאולת עמם, שני ענקים שחיו באותו עיר באותם ימים – חלפו זה על פני זה כספינות באפלה, מותירים אחריהם רק הד רחוק של אכזבה:
"חבל… חבל מאוד!".
