עובדה מדהימה ולא ידועה היא שגאוני העדה החרדית מראשיתה, עלו שהתוו את דרכה ועמדו בראשה, התאפיינו בשתי תכונות:
א. נטיה לציונות, על כל פנים יותר ממה שהיה מקובל בקרב תלמידיהם.
ב. הערכה והערצה כלפי הראי"ה קוק, מי שלכאורה היה מושא איבתם הגדול ביותר. הן בגלל השקפותיו והן בגלל "הרבנות הראשית" שהקים, לה התנגדו בתוקף.
לפני שאוכיח את הדברים, אני מדגיש שמדובר בחידוש שלא נכתב בשום מחקר או ספר. במשך השנים האחרונות גיליתי כמה ראיות חזקות לכך, ועדיין הוא צריך עוד בירור.
למעשה ניצני הפלא מצויים אצל אביה הרוחני של העדה החרדית, הלא הוא המהרי"ל דיסקין, שנפטר בשנת תרנ"ח – עשרות שנים קודם להיווסדה.
אנו מוצאים אצלו את שתי התכונות הנ"ל:
– הערכה לציונות. כשהופיע בעולם הרצל, התבטא הרב דיסקין: יש להניח לו. יתכן מאוד שיחדש משהו״.
– קשר אמיץ עם הראי"ה קוק.
כאן לכאורה מביני-דבר ירימו גבה, שהרי השניים מעולם לא נפגשו. המהרי"ל דיסקין נפטר 6 שנים קודם שהגיע הרב קוק לארץ!
אבל כפי שחשפתי בעבר, התקיים קשר רוחני מיסטי בין השניים, לאחר פטירת המהרי"ל. הדבר מתועד באגרות שנדפסו, ומפה לאוזן מספרים שיש קונטרס שלם שכתב הראי"ה מהחידושים שעלו להם ב'חברותא' מדי לילה. הרב קוק בביתו, והמהרי"ל בגן עדן… המהרי"ל גם עדכן את הרב קוק בעמדתו בעניין המחלוקת של בנו (הר"י דיסקין) על הרב קוק…
על כל פנים כשנוסדת העדה החרדית, שני הרבנים העומדים בראשה הם הרב יוסף חיים זוננפלד והרב יצחק ירוחם דיסקין (הבן). לכאורה אבות הקנאות נגד הרב קוק ונגד הציונות. אך לא היא:
הרב זוננפלד היה ידוע ביחסו החם לבניין הארץ על ידי החלוצים, ובהערכתו לציונים. כמובן, היתה לו ביקורת חריפה על חילול הדת שהיה נפוץ אצל חלקם, וכתב לא פעם כרוזים חריפים על כך. אך זה לא סתר את הערכתו הבסיסית. בנוסף לכך היה חוזר ואומר שהוא מאמין באמונה שלמה שהם עתידים לשוב בתשובה, בזכות המצווה שהם עסוקים בה. אין ספק שזוהי גישה שונה מאוד מהגישה של העדה החרדית כיום.
הרב זוננפלד גם היה בידידות עמוקה עם הרב קוק, והשניים יצאו יחד למסע המושבות בשנת תרע"ד (1913). גם לאחר הסכסוך הפוליטי שהיה ביניהם בשנת תר"פ (1920) סביב הקמת הרבנות הראשית, הם שמרו על הידידות, ואף עלה רעיון לקיים "מסע מושבות" נוסף של שניהם בצוותא.
הרב דיסקין היה קיצוני יותר ממנו ביחסו לציונות, אבל לכיוון הלא צפוי. טרם עלותו לארץ, היה ציוני רשמי, והיה האחראי בעירו (אומן) לאסוף את השקל הציוני. הוא גם עמד בקשרי מכתבים עם מנהיג התנועה הציונית הרצל.
גם הרב דיסקין העריך מאוד את הרב קוק, ויש על כך סיפורים שונים. גם יצא להגנתו כשפעם אחת מישהו ביפו ערער על הרב קוק, והחליט למנות את עצמו כ"רב העיר" (אירוני למדי כשחושבים על תמיכתו של הרב דיסקין בעדה החרדית כמה שנים אחר כך, בערעור על רבנותו של הרב קוק בירושלים).
נמשיך הלאה. בשנת תרפ"ה עולה לארץ הרב אליהו קלצקין, ונכנס לנעליו של הרב דיסקין שנפטר. הרב קלצקין קרוב ברוחו לציונות, ידידו של הרב ריינס, ובנוסף לכך גם קרוב מאוד לרב קוק. בלילות השניים נפגשו, בלי שהקנאים ידעו על כך…
בשלב מסוים מגיע גם הרב זליג ראובן בנגיס ומתמנה לראב"ד העדה החרדית. אני מדלג על יחסו לציונות, שכנראה היה מסתייג, אבל הידידות בינו לבין הרב קוק היתה מדהימה. השניים למדו יחד בישיבת וולוז'ין, ומאז שמרו באמצעות מכתבים על קשר.
בימים הבאים אפרסם כאן לראשונה מסמך מדהים שיש אצלי, תגלית של ממש, על יחסו לרב קוק ולרבנות הראשית. ותחשבו על כך שאחרי פטירתו מי שישב על כסאו כאב"ד העדה, היה רבי יואליש מסאטמר…
התפנית התחילה אצל הרב דושינסקי. שם כבר החלה ההתרחקות מהציונות ומהרב קוק.
כשנפטר הרב זוננפלד הביאו במקומו את הרב יוסף צבי דושינסקי. בכל הביוגרפיות עליו השמיטו את ההספד שהוא נשא על מייסד המזרחי, הרב ריינס. וכך אמר:
"הלך מאיתנו בשנה זו הרב הגאון הגדול מוה"ר יצחק יעקב ריינס ז"ל, רב אב"ד דקהילת קודש לידא. הכרתיו כבר בנערות, אשר בגדלות תורתו דרך לו דרך חדש בש"ס ופוסקים שהיו מונחים בליבו כמאן דמנח בקופסה. ואף כי לא הסכימו חכמי הדור לכל דעותיו, כוונתו זכה וטובה היתה מכל מקום".
כלומר גם הוא, שהתנגד לציונות, ידע להעריך ולפרגן לרבני המזרחי. האם היום מסוגל לקום רבה של העדה החרדית ולומר דברים דומים על הרב ריינס, או על הרב קוק? חלומות באספמיא…
